תפילות וסדר יום


תפילות וסדר יום/מאיר אביטן

א: תיקון חצות 

מו"ר אבי היה ער קודם השחר וכבר בחצות הלילה היה קם לתיקון חצות  להתאונן ולבכות על חורבן בית קדשינו,  ותפילתו חרישית נשמעת בין כתלי הבית.

חז"ל אמרו שראוי לכל יהודי להיות מיצר תמיד על חורבן בית המקדש וכך מובא  בטור אורח חיים סימן א' :  " ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו... וטוב למי שמקדים, שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה, שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין אומות העולם, והתפילה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל. ויפיל תחינתו לפני המקום, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה..." 

תיקון חצות ניתן לעשותו יחיד, ללא מניין. וכך היה אבי מתיישב על הארץ והיה עושה את תיקון הכולל תיקון רחל ותיקון לאה.   תיקון רחל הוא  בכי וצער על החורבן ואת תיקון לאה הוא  תהילים לשם בניית הבית. ובימים שאין בהם תחנון היה אומר תיקון לאה בלבד וכן בשבת רק לא היה אומר מזמור יענך ה' .

על פי תורת הקבלה תיקון חצות הוא תיקון חשוב בדרך להבאת הגאולה ודרכו של אבי היה בסוד ה' .

ב: נטילת ידיים ביציאה מבית הכסא  

כשהיה יוצא מבית הכסא בשבתו בחנות המכולת לא תמיד היה שוטף את ידיו עם נטלה – כלי , בביתו היה נוטל עם נטלה  .

וכן כך נפסק להלכה בשמ"ש ומגן ג, אוח ל"ז – היוצא מבית הכסא די לו שישפוך על ידיו מים מן הברז ואין צריך כלי וג' פעמים  וכן כתב הנה המנהג במארוקו שראיתי מימי חרפי שכל החכמים קטן או גדול נוטל ידו מן הברז בפעם אחת, ועוף לא צווח צפור לא צפצף וכן נהגנו גם אנחנו אחריהם ..".

ג: "לשם יחוד"  

לפני התפילות וכן לפני קיום המצוות כגון תפילין, קידוש היה מקפיד לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה"  .

ואכן כך היה מנהג יחידים מיהודי העירות והכפרים במרוקו לומר לשם יחוד לפני כל התפילות וקיום המצוות.

לשם יחוד הם קבוצה של תפילות יהודית-קבלית שונות, הנאמרות כהקדמה לעשיית מצווה או לתפילת-חובה. בתחילת תפילות אלו מופיע הביטוי 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', ועל שם פתיחה זו קרויות תפילות אלו 'לשם יחוד'. התפילה נאמרת בעיקר על ידי החסידים והספרדים. משמעות התפילה באופן פשוט היא התעוררות וכוונה בעשיית המצוה או התפילה. לפי הקבלה משמעותה, שעל ידי עשיית המצוה או התפילה האדם גורם יחוד עליון בין הקב"ה לבין השכינה.

ד: "הקשר בציצית"  

כשנצרכתי לקשור ציצית בשבילו  הקפיד לציין בפני לעשות את הקשר של: י- ה- ו- ה – עשרים ושש כריכות כמנין הוי"ה   .

מנהג אבי בניגוד למה שמופיע בילקוט  יוסף  שיש לקשור את ציצית בסדר הבא : קשר - ז - קשר - ח- קשר -  יא- קשר -  יג- קשר .

סה"כ חמישה קשרים וארבע חוליות של כריכות העולות למנין "הוי"ה אחד = 39 .

אולם  מנהג צפון אפריקה כמנין הויה 26 כריכות 

קשר – י - קשר – ה – קשר – ו – קשר – ה – קשר .

את הציצית לא היה מוציא מבגדיו וכך הובא בשמ"ש ומגן (ח"ב או"ח עד)  "לא נהגנו להראות הציציות מחוץ לבגדים " .

ה: "תפילין של ר"ת"  

לא נהג בהנחת תפילין של ר"ת  ורק בהגיעו בערך לגיל שישים וחמש , ביקש ממני לקנות לו תפילין של ר"ת .

הרב משאש בספרו שמ"ש ומגן (ג, נח) כתב שלא נהגו להניח תפילין של ר"ת. אולם מר"ן כתב שלא יניח תפילין של רבינו ת"ם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות אולם הרב עובדיה יוסף בספרו ילקוט יוסף כתב שבדור הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים , אין לחוש יותר משום יוהרא. ולכן מצווה שכל אחד ואחד יחוש לדבר גדולי הפוסקים שסוברים כדעת רבינו תם .

היה מניח את התפילין של ר"ת לאחר עמידת שמונה עשרה .

ו: "אמירת קדש – והיה כי יביאך "  

עפ"י מקום מנהגו בתפילה , היה אומר את שתי הפרשיות קדש- והיה  כי יביאך לפני "ה מלך"  .

 

ז: "בכניסתו לבית הכנסת  "  

היה נוהג להתעטף בטלית ולהניח  תפילין בביתו והיה יוצא אל בית הכנסת , ובכניסתו היה משתחווה ואומר "מה טובו אוהליך יעקב.." 

כשהאדם מתעטף בציצית ולובש תפילין ויצא מפתח ביתו הקב"ה שמח ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית .

ח: "פתח אליהו וקדיש "  

נהג לומר בכל תפילה פתח אליהו הנביא זכור לטוב  .

בקדיש לא היה כורע , לא תמיד היה מקפיד שפניו של האומר קדיש יהיו  לכוון מערב . וכשהיה אומר עושה שלום במרומיו משתחווה קמעא ופונה לצד ימין ואומר יעשה שלום עלינו ופונה לצד שמאל ואומר ועל כל עמו ישראל .

ומנהגו בקדיש תתקבל  "קדם אבונא דבשמיא וארעא ואמרו אמן"

בקדיש על ישראל: "..יהא לנא ולהון ולכון שלמא חנא וחסדא וחיי אריכי ומזוני רויחי ורחמי מן קדם אלהא מארי שמיא וארעא ואמרו אמן "

ט: "מס' הציציות שהיה אוחז בידיו בזמן ק"ש "  

היה נוהג לאחוז את כל ארבעת ציציותיו  וכך מנהג המקובלים .

מובא בשמ"ש ומגן (ח"ג סי לב) שהמנהג  לקחת שתי ציציות בלבד הוא דעת מרן . אולם מנהג אבי לאחוז את רבעת הציציות וכן מובא בסידור  תפילת החודש שהתפלל בו .

י: "אמירת פיוטים בתוך הזמירות "  

ראה סימן י'

יא: "עמידה בזמן חזרת שליח ציבור   "  

היה נוהג לעמוד בזמן החזרה ולא ישב כלל אף בחזרה של ר"ה ויוה"כ  והקפיד בענין .

בילקוט יוסף שמותר לשבת בחזרת השליח ציבור לאחר הקדושה ...והמחמיר לעמוד בכל תפילת החזרה תבוא עליו הברכה.

אולם מנהג מרוקו נהגו שהציבור עומד בזמן חזרת הש"צ .

 

 

יב: חזרת הש"צ – עיין בשבת אות 

יג: "יראו עינינו "  

היה נוהגים לומר במוצאי שבת וחג ובחול המועד

"יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך מלכנו באמת באמור לציון מלך אלוהיך. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד כי אין לנו מלך אלא אתה ברוך אתה ה' המולך בכבודו אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו מהרה לעולם ועד ועל כל מעשיו "

מנהג עתיק אצל יהודי מרוקו לומר פסוקים אלו וכבר קודמים כגון בעלי התוספות הזכירו מנהג זה ,  ולא היה חשש להפסק שנחשב כגאולה אריכתא וכן  מוזכר ברמב"ם ובסידורי הגאונים ויש נהגו להוסיף מזמור לדוד קודם יראו עינינו .

יד: "נפילת אפיים  "  

היה נוהג להטות קמעא על צד שמאל

בילקוט יוסף מובא שאין נופלים על פניהם בזמן אמירת מזמור לדוד ואבינו מלכנו משום הנופל על פניו ואינו מכון ליבו כראוי כשומר המזמור עלול ח"ו להסתלק מן העולם בקיצור ימים ושנים (עפ"י הזוהר סוף פרשת במדבר) .

אולם מרן פסק "נהגו להטות על צד שמאל " (סימן קלא סעיף א)

וכך נהג אבי וכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה .

טז: "עלינו לשבח "  

היה אומר אותו בנחת ובסופו היה מוסיף  "ובתורתך ה' אלוהינו כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד "

עלינו לשבח – חותם כל אחת מתפילות היום, "עלינו לשבח" מתחיל באות ע' ומסתיים באות ד' וכן "על נקווה לך" מתחיל באות ע' ומסתיים באות ד' באמונה לפני מלך המלכים הקב"ה ועל כן תמצא סידורים המציינים שבשבת אין אומרים "על נקווה" כי אין מוסרים עדות בשבת .

יז: "קדיש אחר עלינו לשבח "  

היו נוהגים בבית הכנסת לומר חצי קדיש לאחר "עלינו לשבח"

יח: אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" 

מו"ר אבי היה מקפיד לענות על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל  "ברוך הוא וברוך שמו " , הן ברכות של  חזן כגון שופר, ספירת העומר , מגילה, מוציא, קידוש  ועוד .

מרן שו"ע כתב (או"ח סימן קכ"ד )"על כל ברכה וברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וברוך שמו "

הרב עובדיה יוסף על פי פסיקתו קבע  שלא עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות שמתכוונים לצאת בהן כגון : ברכת שופר , ברכת מגילה, קידוש  ועוד רבים.  אך הם חייבים לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שאינן מתכוונים לצאת בהם .

אולם הרב שלום משאש יצא חוצץ נגד פסיקה זו והודיע בשער בת רבים  (שמ"ש ומגן חלק שני סימן לד ועוד רבים ) " ..כי ראיתי  שבמרוקו היינו עונים ב"ה וב"ש על כל ברכה ששומעין, בין חייבים בה או לא . וכאן ראיתי בארץ ...שיש שאין משיבים ב"ה וב"ש אלא על ברכה שאין חייבים בה ויש שאין עונין על שום ברכה ב"ה וב"ש ... כי במרוקו לא נשמע מנהג זה בכלל וכל העם כקטן וכגדול ובכללם רבנים גדולים ועצומים , היו עונים ב"ה וב"ש על כל ברכה וברכה ללא שום חילוק ..וכן לרה"ג רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ולהרה"ג מכלוף אבוחצירא זצ"ל ועוד שכולם העידו על המנהג לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה ... גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא לענות עד שאפילו ברכות שאין חיבים בהם או כבר יצאו ידי חובה אין עונין עליהם ב"ה וב"ש ...ונמצא שיצא שכרם בהפסדם ...וכשאני לעצמי כמו צער בנפשי כשאני רואה צבור שאינם עונים ב"ה וב"ש נראה לומר חס ןשלום כמזלזלים בכבוד השי"ת ע"י אותה דומיה השוררת מבלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ב"ה וב"ש בקול רם ולהרבות כבוד שמים ולפי קוצר דעתי לא יפה עשו  להפוך ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסיס חזק ואיתן ..גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות . לא כן באמירת ב"ה וב"ש נשאר קשור עם המברך ומכוין תחילה ואני מרגיש בעצמי שאם אפסיק מלענות נ"ל כאילו לא ברכתי  ...ראוי והגון לנו להחזיר עטרה ליושנה למנהג ירושלים ומנהג העולם ולהזהיר לעם לענות ב"ה וב"ש ..ובזה יחזרו למנהגם הראשון לברך על כל ברכה ...על כל פנים אנו לא נזוז  ממנהגינו העתיק והותיק שהוא מנהג יציב ונכון וקיים וישר