שבת וקדושתה


שבת וקדושתה / מאיר אביטן


כט: לקראת שבת 

ההכנות של מו"ר אבי   לקראת השבת כללו הכנות רוחניות וגשמיות. הגמ' בשבת " כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים ..."

תמיד היה רגיל בלשונו " כל פרנסתו של אדם קצובה לו מראש השנה לראש השנה חוץ מהוצאות שבת וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה , אם מוסיף יוסיפו לו "

אכן מעולם לא החסיר מעל שולחנו  ממעדני השבת הטובים והמיוחדים .

 

ל: שנים מקרא ואחד תרגום 

היה מקפיד לסיים כל שבת שניים מקרא ואחד תרגום  מעולם לא הפסיד שניים מקרא ואחד תרגום .

בגמרא, (מסכת ברכות דף ח/א), אומר רבי יוחנן "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, מאריכים לו ימיו ושנותיו".

והיה נוהג לקרא כל פסוק פעמים ואחר כך את תרגום אונקלוס .

 

לא: טבילה במקווה

לאורך שנים אף בערוב ימיו האחרונים ולמרות קשיי ההליכה וראייתו הקפיד עד  ימיו האחרונים ללכת למקווה טהרה  ולטבול כל ערב שבת , קיץ וחורף.

 

לב: מנהג "בואי כלה" 

מנהג אבא מס' דקות לפני כניסת השבת לקיים מנהג הנקרא "בואי כלה " , וכך היה נוהג לפני הליכתו לבית הכנסת- ערב שבת  היה טועם ממטעמי השבת  מן הדג וכוסית ערק   לקיים "טועמיה חיים זכו".

 

 לג: הדלקת נרות שבת 

כך נהגה אימי שנים בהדלקת נרות שבת , הדליקה ואח"כ בירכה. וכך מנהג זה היה נפוץ בין הנשים יוצאות מרוקו ולפי זה  כניסת השבת הייתה כשהן מברכות על הדלקת נרות

הרב עובדיה בילקוט יוסף פסק שבהדלקת נרות הברכה צריכה להיות קודם ההדלקה ...ואשה המברכת לאחר ההדלקה נכנסת בספק ברכה לבטלה .." אולם ר' רפאל ברוך טולדיאנו זצ"ל כתב בספרו קצש"ע השלם "הברכה תהיה אחר ההדלקה דכשיברך קבל שבת ואסור להדליק ...ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין ואחר כך מסלקין היד ...וכשהנרות רבים שאין די בהשמת היד תעצום עיניה ותברך ואח"כ תפתח עיניה ותהנה מן האור כדי שיהא עובר לעשייתן "

וכך פסק להלכה הרב משאש (שמש ומגן ג, סימן עא) "... הנני להשיב שמנהג מרוקו היה לברך על נרות שבת חאחר ההדלקה ...ובבואם לשאול אני אומר להם : אל תטש תורת אמך , וישארו במנהגם, כי המנהג הוא דבר גדול לסמוך עליו "

לד: סעודת ליל שבת  

קטעי הזוהר ולשם יחוד 

מנהג אבינו היה מיד עם היכנסו קמים כולם לכבודו ומנשקים את ידיו ,

הקפיד שתמיד יהיו נרות דלוקים במקום בו הוא מקיים את סעודת השבת .

היה מתחיל את הסעודה בפיוט "שלום עליכם" , "אשת חיל", "בר יוחאי"

ולאחר מכן התחיל בקטעי הזוהר לכל סעודה.

האר"י הקדוש שחי בצפת במאה ה-16, מחבר פיוט לכל סעודה. לפני כל סעודה נהוג לשורר את הפיוט העוסק במהות המיוחדת של הזמן הספציפי.

אזמר בשבחין הינו פיוט המקדים את הסעודה הראשונה, סעודת ערב שבת. לפי משנת הזוהר עיקרו של עונג שבת הוא בקיום שלוש סעודות . המקובלים הפליגו מאוד במעלתן ובחשיבותן של שלוש  הסעודות בשבת .  המקובלים קשרו את הסעודות הללו בקשרי מסתורין  עם הספירות העליונות שהן כתר , מלכות, ותפארת כל תכלית הסעודה היא לצורך הקישור והחיבור של השולחן למטה עם הספירות למעלה. לכל שלוש הסעודות פתיחה אחת :

סעודה שניה היא  "אתקינו סעודתא " לכל סעודה וסעודה נתחבר פיוט מיוחד בלשון הזוהר ע"י הארי – רבי יצחק בן שלמה לוריא. הקטע מבוסס ע"פ הזוהר שמות דף פח ,  וכל תכלית הסעודה היא לצורך הקשר והחיבור של השולחן למטה עם הספירות למעלה .

ועיקרו מפגש בין השכינה המכונה בזוהר 'שדה תפוחים קדושים'  ובין כוחות אחרים של עולם הספירות המכונים כאן  "המלך ' זעיר אנפין '-  ' עתיקא קדישא

סעודת ליל שבת מכוונת ל'חקל תפוחין ' מרחב שליטתו של ' זעיר אנפין

סעודה שניה היא לכבוד ' עתיקא קדישא' – הזקן הקדוש  'אריך אנפין ' שהוא עולם הרחמים , עולמו של ארך אפיים. סעודה שלישית היא לשם ' זעיר אנפין '  - קצר הפנים שהוא עולם הדין . דמות אלוקים מצטיירת בשני פרצופים , דין ורחמים שיבואו לסעודה.

לסעודה ראשונה – אזמר בשבחין , לסעודה שניה – אסדר לסעודתא, לסעודה שלישית – בני היכלא

את הזוהר "אזמר בשבחין"  או אסדר לסעודתא  היה מו"ר אבי   שר בניגון ובנחת לפני הקידוש.

בליל שבת  היה מקפיד על אמירת " זכור את יום השבת לקדשו רבי יצחק אמר" . היה אומרו  בנחת והיה גוער בבני המשפחה כאשר היו מדברים בזמן אמירתו .  בכל ימיו לא החסיר פעם אחת את  קטעי הזוהר שהיו ההכנות לקראת שבת המלכה ואף בימים בהם כהתה עינו הקפיד באמירתו וכן בכל קטעי הזוהר לפני הקידוש ולשם יחוד  .  ובכך היה מעלה בדרגין עילאין את סעודת השבת.


לה: קידוש ליל שבת 

שבת  מקודש

מנהג אבות היה בידי מו"ר אבי  והיה פותח את הקידוש באמירת "שבת מקודש יום השישי".

(הקפיד שתמיד יהיו נרות דלוקים במקום בו הוא מקיים את סעודת השבת והיה מביט קמעא בנרות לפני הקידוש)  .

הטעם למנהג זה היה כנגד הטועים הרוצים לומר ח"ו שהשבת מתחילה מיום השביעי בבוקר ולא מליל שבת .

מלבד זה יש עוד טעם הרמוז להשלים שם הוי"ה ב"ה בראשי תיבות באומרו יום השישי ויכולו השמים ,

וגם להשלים ע"ב תיבות כנגד שם המפורש ע"ב במילוי שם הוי"ה .

גם אמירת "יום השישי" לפני "ויכולו" לאחר עמידה של ליל שבת הייתה נאמרת למרות דעות שלא להתחיל  ב"יום השישי " משום הפסק.

 

לו: השתתפות בני המשפחה  באמירת הקידוש על היין  

כך הונהג בבית אבא לומר עמו את הקידוש וכשהגיע לברוך אתה ה' היינו שותקים והיינו עונים באמרת הברכה ברוך הוא וברוך שמו ומיד מתחילים לסייע לו החל  מ "אלוהינו מלך העולם .." בקול .

גם אמירת "יום השישי" לפני "ויכולו" לאחר עמידה של ליל שבת הייתה נאמרת למרות דעות שלא להתחיל  ב"יום השישי " משום הפסק.


לז: קיפול הטלית בשבת 

אבי בתחילה היה  מקפל את הטלית עפ"י סדר קיפולו הראשון

בצפון אפריקה נהגו מדורי דורות לקפל את הטלית על פי הקיפול הראשון ואין פוצה פה ,  וכן כתב הרב עמרם אבורביע (נתיבי עם עמ' קס) "מנהגנו לקפלו בשבת כסדר קיפולו הראשון ובוודאי היינו טעמא כמ"ש האורחות חיים שזה מנהג קדום לפני התפשטות קבלת הוראות מרן וכן פסק הרב טןלידאנו בספרו קצש"ע השלם (קע, י) "וגם אנחנו מימי הראשונים שלנו שהיו גדולים בתורה וביראה, היו נוהגין לקפל הטלית בשבת בשופי בלי שום פקפוק כלל וכן אנו נוהגים עד היום "


לח: הוספת מים רותחים לקדרה מכלי ראשון  

בצעירותי ואנוכי נער, זוכר את השעות המוקדמות בבוקר  וראיתיו מוסיף מים מכלי ראשון  לקדרת החמין  .

סוגיה זו היא מורכבת ובענין הזה פסק הרב משאש (שמש ומגן ח"א סימן ח, טו ) והביא דבר דבור על אופניו שמנהג מרוקו להוסיף מים רותחים מכלי ראשון היא כדעת מרן .

הרב עובדיה יוסף פסק בענין "תבשיל המונח על הפלאטה ונצטמק אסור לתת לתוכו מים רותחים בשבת אלא יסיר הקדרה מעל הפלאטה ויניח קדרה ישנה וריקנית על פי הכירה ואז ישים הדקרה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה הריקנית ... (ילקוט יוסף שבת, א).

בבירור המנהג כתב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת שמנהג ארצות המערב להוסיף מים  הוא כדעת רמ"א שסובר שאין בישול אחר בישול אפילו בדבר לח אולם  הרב משאש מוכיח שמנהג מערב הוא כן כדעת המרן המתיר להוסיף מים חמים מכלי ראשון לקדרה מכלי ראשון, הרמ"א סובר שאין בישול אחר בישול בדבר לח גם כשהוא צונן ובדבר זה לא נהגו אנשי המערב כי אין מוסיפים מים צוננים לדקרה אלא רק מים חמים מקומקום שנמצא יחד עםהקדירה על הפלאטה ושניהם באותה דרגת חום ובזה גם מרן מודה שאין בישול אחר בישול.

לט: ברכה על עצי בשמים לאחר הקידוש או בתוך הסעודה 

היה מקפיד שיהיה על שולחן שבת הדסים והיה מברך כל שבת "בורא עצי בשמים"  לאחר הקידוש

מנהג אבות היה בידיו  וכך היה נוהג כמידי שבת בחזרתו מבית הכנסת  כאשר בידיו הדסים. לאורך שנים היו תלמידיו מביאים לביתו או שהיו מונחים עבורו בבית הכנסת  וכך היה  לפני הקידוש או אחר הקידוש  אוחז בידיו את ההדסים  ומברך בקול .

הסוגיא במסכת שבת:

כאשר יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר  מן המערה ראו בערב שבת זקן שתופס שני בדי הדסים בידיו ורץ בין השמשות של ערב שבת). אלו למה לך? אמר להו: לכבוד שבת  ותסתפק באחד? אמר להם: חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמר לו רבי שמעון לבריה: חזי- ראה  כמה חביבין מצוות על ישראל.

מ: ברכות על מאכלים בין קידוש לנטילת ידיים  

לאחר הקידוש לפני נטילת ידיים היה מברך על פירות העץ ופירות האדמה ושהכל  ועוד וכך הנהיג אותנו בכדי להרבות בברכות ביום השבת להשלים למאה ברכות  (אולם נזהר מלאכול כזית בכדי שלא יכנס לספק ברכה אחרונה ).

מא: נטילת ידיים 

עוד כנער זכורני מביאים לו כלי גדול שמחזיק כמה רביעיות ושופך לתוך הקערה על כל יד לבדו ואחר כך חוזר לשפוך על שתי הידים  .

סדר נטילה זו מתוארת בשמ"ש ומגן (בסימן עא) והסיבה לנטילה זו שאם יהיה מצב שישפכו על יד אחת פחות מרביעית מים צריך להגביה ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויטמאו ידיו . " וגם צריך ג' פעמים על הידיים אם יש בהם לכלוך או ב' פעמים אין לכלוך דהמים הא' נטמאים כשנגעו בידים והשניים(נטילה שניה) מטהרין אותם וכל זה כשלא שפך רביעית בבת אחת על שתי ידיו אלא מקצת על יד זה ומקצת על יד זה אבל אם שפך רביעית בבת אחת על שתי ידיו וכ"ש אם שפך רביעית על אחת אין צריך מים שניים לטהר את האחד(נטילה ראשונה)... וא"כ למנהגנו שאנו שופכין רביעית על כל אחת אחת א"צ להיזהר בשום דבר מהנ"ל .ובא למסקנתו הרב משאש ...העולה מכל זה דמנהגנו ששופכין רביעית על כל יד וחוזרין ושופכין על שניהם יחד יותר מרביעית בבת אחת הוא מיוסד על פי הדין הברור וא"צ לשום ניגוב כלל(כפי אלה הנוטלים יד אחת ומנגבים את היד תוך כדי נטילה)

מב: "למבצע על רפתא "

לאחר הנטילה היה שר את הפיוט "למבצע על רפתא" שחובר ע"י האר"י ז"ל   .

אין חוששין בזה להפסק כי הם מעניין בציעת הפת , ודוקא הפיוט גורם להימנע מהפסק כי בזמן  הזה מחכים עד שכל המסובים יטלו ידיהם ואפשר להיכשל בהיסח הדעת והפיוט "למבצע על רפתא" מונע מהיסח הדעת .

"למבצע על רפתא. כזיתא וכביעתא. תרין יודין נקטא. סתימין ופרישין; משח זיתא דכיא. דטחנין ריחיא ונגדין נחליא. בגוה בלחישין; הלא נימא רזין. ומלין דגניזין. דליתהון מתחזין. טמירין וכבישין; אתעטרא כלא. ברזין דלעילא. בגו האי הלולא. דעירין קדישין;"

מג: נוסח הברכה לפני הבציעא על הפת 

בִּרְשׁוּת מַלְכָּא עִילָאָה קַדִישָׁא וּבִרְשׁוּת שַׁבָּת מַלְכְּתָא וּבִרְשׁוּת יִצְחָק אָבִינוּ עָ"ה בַּעַל הַסְּעֻדָּה

עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יִשְׁבְּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ פּוֹתֵחַ אֶת יָדְךָ וּמַשְׁבִּיעַ לַכֹּל חַי רצון

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ

מד: בציעת הכיכר התחתון בלילה וביום על העליון 

היה מברך על שתי הככרות ומשתדל שהלחם האפוי והטוה יהיה מונח בתחתון והיה אוחז בשתיהם ומושך אליו קמעא את הככר התחתון לפני שבוצע אותו , כדי שלא להעביר על המצוות .

ר' עמרם אבורביע גדול חכמי המערב וכתב שבלילה הראשון יש לבצוע על הכיכר התחתון ומובא בילקוט יוסף (שבת א) "מברך על שתי ככרות שלמות ויניח את שתי הככרות זה על גב זה ואוחז שניהם בשתי ידיו ובוצע על התחתונה ועל פי הארי ז"ל יש לבצוע על העליונה "

מה: טבילת הפרוסה במלח  

לאחר הבציעה היה טובל  את הפרוסה שלוש פעמים במלח .

הטבילה במלח משום שנאמר :

"על כל קרבנך תקריב מלח" ואח"כ יטעם ממנה והיה מחלק לכל המסובים.

מנהג של טבילת המלח שלוש פעמים מבוסס עפ"י הפרדס . מלח בגימטריה הם ע"ח שהם  3  פעמים שם 'הויה',  שהן ג' גבורות הממתקות

מו: קידוש היום 

עם סיום שחרית היה מנהיג שיעור במשנה בביתו  שיעור זה מערך כארבעים  שנה . בתחילת השיעור היה מקדש כדי לאכול מזונות ופעם שניה כשהתישבנו לאכול את הארוחה היה מקדש שוב   .

זכורני ששאלתיו בענין הרי ברכה שאינה צריכה וכבר יצאנו בקידוש על המזונות , הסביר שאין כאן שום בעיה הרי הברכה היא " בורא פרי הגפן" ולא קידוש כפי הלילה וכשיש צורך להשלים ברכות ודאי שרצוי לעשות כך .

וכל הנהיג לעשות שוב את הקידוש כשישבנו על שולחן שבת.

מז: חזרת הש"צ במוסף של שבת 

אבי התפלל עם מו"ר חיים שושנה זצ"ל והנהיגו לעשות חזרת הש"צ , מנין זה היה מצומצם והתפללו בו כשלושים אנשים ובכל התפילה לא היה רחש ודממה מלווה את התפילה ובחזרת הש"צ כל הציבור היה עונה,   אולם בית הכנסת הסמוך ורבים אחרים  נהגו לא לעשות חזרה   .

וכן פסק הרב משאש (שמש ומגן ח"א סי' לז) שלא נהגו במרוקו לעשות חזרה במוסף של שבת ומנהג זה נבע שהאנשים בשעת תפילת ש"צ אינם משגיחים למה שהוא אומר ומסיחין את הדעת והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לו . משום טעם זה ביטל הרמב"ם את החזרה בגלל קלקול הדור .

ואכן אם בבית הכנסת יש חשש לברכה לבטלה עדיף לבטל את החזרה כפי שציין הרב משאש בענין.

מח: אמירת "ויהי נועם" כשחל יום טוב באמצע שבוע ובשבת חול המועד 

לא מעט כשהתפללנו בבתי כנסת כמנהג מרוקו התחילו לומר "ויהי נועם" ואבי העיר שלא אומרים "ויהי נועם" אלא רק מתחילים "מאורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי"

מט:צאת הכוכבים 

זמן צאת שבת כפי שהתפרסם בלוחות כשיעור של עשרים דקות זמניות אחר צאת הכוכבים (שלוש עשרה וחצי דקות זמניות לאחר השקיעה)  ולא נהג  צאת כוכבים עפ"י רבינו תם.

הרב עובדיה יוסף ממליץ לקיים את מנהג רבינו תם שיוצא שיעור של שבעים ושתים אחר שקיעת החמה. "...מכל מקום טוב ונכון להחמיר בזה מאחר שכן הוא דעת מרן השולחן ערוך " .

אולם הרב משאש טוען ששיטת רבינו תם נוגדת את המציאות וצאת הכוכבים מתייחס להופעת שלושה כוכבים בינונים והם מופיעים בארץ זמן רב מאוד לפני זמן רבינו תם שהוא 72 דקות אחר השקיעה .