מועדים - שבועות / מאיר אביטן 

א: תיקון ליל שבועות  

מקורות ראשונים למנהג של לימוד תורה כל הלילה  מופיע בספר הזוהר פרשת אמר דף צח ע"א: (בתרגום)

"ועל כן חסידים ראשונים לא היו ישנים בזה הלילה (של חג השבועות) והיו עוסקים בתורה כל הלילה. ואמרו נבוא לנחול את התורה שהיא ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות...כך אמר רבי שמעון בשעה שנתקבצו החברים בזה הלילה אליו נבוא לתקן את התכשיטים של הכלה שהיא השכינה, כדי שתימצא למחר בעת היחוד מקושטת בתכשיטיה ותיקוניה"

ספר הזוהר מתאר את ההכנות לקראת טקס החתונה, בין כנסת ישראל לקב"ה ע"י לימוד התורה לקראת מעמד הנישואין, אך הזוהר מציין שזה היה מנהגם של חסידים ראשונים.

אכן היו מנהגים שונים חלק היו נשארים כל הלילה וחלק היו לומדים עד  השעה 2:00 לפנות בוקר והיו חוזרים לשינה ולקראת הבוקר היו חוזרים לתפילה חגיגית (אך בעלי החסידים היו נשארים)

עיין בקישור הבא במאמר שכתבתי (פורסם במקור ראשון) על הקלקול שנוצר מזה שהיו ערים כל הלילה 

ב: עמידה בעשרת הדברות   

בית הכנסת בו התפללתי בראשותו של הרב חיים שושנה זצ"ל עם מו"ר אבי עליו השלום, נהגו בשעת קריאת עשרת הדברות  שבפרשת יתרו או ואתחנן וכן בשבועות לעמוד. שעה זו הייתה שעת קודש , חרדה  ורטט עוברת בין הציבור בשעת קריאת עשרת הדברות.

מרן הרב עובדיה יוסף כתב לבטל מנהג זה "ואין מנהג זה נכון עפ"י ההלכה שכתב כבר הרמב"ם שיש לחוש בזה פן יאמרו שדוקא תורה זו מן השמים ולא השאר חס ושלום ...ומכל מקום שתלמידי חכמים הבקיאים יושבים בעת הקריאה ..."

אולם הרב משאש (שמ"ש ומגן ג , או"ח  סימן מא) ..וא"כ המנהג שלנו שלא קבענו שום דבר חדש הוא מנהג עתיק יומין ..ורק מנהגינו לעמוד דפשיטא אין להניח מנהגינו ..ואי אפשר לבטלו אפילו יהיה נגד מרן ז"ל וכ"ש שלא ראינו למרן ז"ל לאסור לעמוד בהם שזוהי מצווה רבה , וכמו שכתוב וירא כל העם וירונו ויעמדו מרחוק ..וא"כ טוב לעמוד כמו שהיה בזמן נתינתם בהר סיני ...".

ניתן לעיין במאמר מורחב לעיל העוסק בתיקון ליל שבועות, שם מוזכר ומתואר מעמד העמידה בעשרת הדברות בשבועות

ג: כתובה 

כך נהגו בבית הכנסת של מו"ר אבי לקרוא "כתובה" בעת פתיחת ההיכל ביום השבועות לקרא את נוסח הכתובה' במנגינת הכתובה של הנישואין. כתובה זו חוברה ע"י המשור הגדול רבי ישראל נג'ארה

 יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ/ לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ/ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה… וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי/ וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי/ הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי… אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים/ יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים/ חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים/ אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת/ נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת/ יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת/ יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל/ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל/ הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל…

במילים אלה נפתחת ה"כתובה" אשר יהודי צפון אפריקה ועוד קהילות רבות נוהגים לקרוא בחג השבועות קודם הוצאת ספר תורה, פרי יצירתו של הפייטן רבי ישראל נג'ארה. מנהגים לא מעטים הועתקו מנישואי חתן וכלה אל חג השבועות, וזאת משום שהחג נתפס במסורת ישראל כנישואין של עַם ישראל עִם התורה. מנהגים אלה הוסיפו הדר וכבוד ליום מעמד קבלת התורה, וראוי להחזיר חלק ממנהגים אלו לעם המתחדש בציון. להלן נסקור כמה מהם.

ראה הרחבה במאמר הבא שפורסם במקור ראשון - מוסף לשבת:

ד: אזהרות במנחה 

אזהרות הם פיוטים העוסקים במניין תרי"ג (613) המצוות ונאמרים בחג השבועות. החל מתקופת הגאונים ידוע מנהג לומר בחג השבועות פיוט הכולל את מניין תרי"ג המצוות. במאה התשיעית הם כבר נחשבו מנהג מקובל ומושרש. במקור נאמרו פיוטים כאלה בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, ובהמשך בגלל אריכות התפילה בחג  העבירום אל תפילת מנחה והיו נקראים בנעימה מיוחדת .

האזהרות שנקראו הם  של רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני ושל רבי שלמה אבן גבירול .

מנהג נוסף נצטרף לקריאת האזהרות שפיכת מים 

מנהג נוסף שהתקיים, אך עליו יצאו עוררין ואף חכמי הקהילה צווחו עליו, הוא המנהג המכונה בפי הנערים "מלחמת מים". והביאו סימנים לדבר: משה הונח בתיבה בשישה בסיון על שפת היאור והמים הצילוהו, ועל כן נוהגים לשפוך מים אחד על השני כדי לחבב את המים, שעל ידם ניצל מקבל התורה. טעם אחר הוא לזכר אותה שעה של מתן תורה, שאז פרחה נשמתן של ישראל אחר ששמעו הדיבור מפי הגבורה, והקב"ה הוריד טל תחייה להחיותם.

טעם מוכר יותר, שמובא אצל חכמים רבים, הוא שלאחר תפילת מנחה היו קוראים את האזהרות – פיוטי תרי"ג מצוות, באופן שכל אחד מהקהל מקריא בית אחד, ומי שיפול עליו הגורל בבית האחרון היו שופכין עליו מים ושמחין וצוחקין. ובוודאי הדבר מפני שהתורה נמשלה למים, כמו שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". ואני שמעתי מפי רבותיי עשהיו נרדמים בתיקון והיו מזלפין אחד על השני כדי להיות ער בשעת לימוד התורה.

ראה הרחבה במאמר הבא שפורסם במקור ראשון - מוסף לשבת:

ה: מאכלי חלב  

לא היה נהוג לקבוע סעודה על מאכלי חלב, אך היו נוהגים לאכל קמעא מן החלב וכך נהגו בבית הוריי: אחר תפילת שחרית קדשו על היין והיו אוכלין מאכלי חלב ומיני מתיקה ומברכין אחריהם בורא נפשות ומעין שלוש ואחר כך היו שוהין מעט ונוטלים ידיים לסעודה בלחם בשר ויין (מנהג זה מופיע בספר נוהג בחכמה 

על טעם אכילת מאכלי ראה המאמר לעיל וציטוט מן הדברים המופעים במאמר:

וכשהיו חוזרים משעת החופה והריקודים אל הבית, היו נוהגים לאחר הקידוש לשתות חלב ולסעוד את הלב במאכלי חלב. מנהג זה ידוע וטעמים רבים ניתנו לו. יש הקושרים אותו לביקור שלושת המלאכים אצל אברהם, ויש הקושרים אותו למשה שנולד ביום השביעי בחודש אדר ונשאר בבית במשך שלושה חודשים עם בני משפחתו, וביום השישי בחודש סיוון הונח בתיבה על הנילוס, והיה נער בוכה ולא נרגע עד שינק משדי אמו (על פי סוטה יב, ע"ב). טעם אחר הביא המשנה ברורה:

 ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה… וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צווה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים… על כן בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה.

טעם אחר הוא משום שהתורה נמשלה לחלב, על פי הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך". אך אנו נמשיך בחיבור שבין נישואי חתן וכלה לנישואי עם ישראל והתורה. מנהג בני הקהילה לאחר החתונה היה שקרובי החתן קידמו את פני הכלה בכוסות של חלב, והביא טעם זה הרב יוסף משאש:

 נראה לי טעמא אחרינא על פי המנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב והטעם שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וגם ישראל במתן תורה היו דוגמת חתן והתורה היא הכלה, ולכן תקנו הראשונים סדר כתובה שקורין בשבועות בעת הוצאת התורה ועל כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה כמאכלי חלב לרמוז לעצמינו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה ויונקים חלבה וטובה (מים חיים א, עמ' קעד).

ה: מנהג שפיכת מים   

למנהג זה היו מספר טעמים כגון: תורה נמשלה למים, בשעה שקיבלו את התורה פרחה נשמתן ונזרק עליהם מים בכדי להשיב נפשם, היום בו ניצו למשה היה בששה בסיון שניצול על ידי המים 

ראה מאמר מורחב לעיל : ציטוט מן המאמר שהבאתי לעיל:

מנהג נוסף שהתקיים, אך עליו יצאו עוררין ואף חכמי הקהילה צווחו עליו, הוא המנהג המכונה בפי הנערים "מלחמת מים". בשורשו היה הוא כמנהג מאכלי חלב, והביאו סימנים לדבר: משה הונח בתיבה בשישה בסיון על שפת היאור והמים הצילוהו, ועל כן נוהגים לשפוך מים אחד על השני כדי לחבב את המים, שעל ידם ניצל מקבל התורה. טעם אחר הוא לזכר אותה שעה של מתן תורה, שאז פרחה נשמתן של ישראל אחר ששמעו הדיבור מפי הגבורה, והקב"ה הוריד טל תחייה להחיותם.

טעם מוכר יותר, שמובא אצל חכמים רבים, הוא שלאחר תפילת מנחה היו קוראים את האזהרות – פיוטי תרי"ג מצוות, באופן שכל אחד מהקהל מקריא בית אחד, ומי שיפול עליו הגורל בבית האחרון היו שופכין עליו מים ושמחין וצוחקין. ובוודאי הדבר מפני שהתורה נמשלה למים, כמו שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". ואני שמעתי מפי רבותיי עשהיו נרדמים בתיקון והיו מזלפין אחד על השני כדי להיות ער בשעת לימוד התורה.

אך מנהג זה נתפשט ממקורותיו, והחלו ילדי ישראל להתחמש ברובי המים וארטילריה כבדה שלא שיערו חכמים ואשר גרמו לבעיות הלכתיות. על כך יצאו חכמי התורה בפסיקותיהם לאסור, כפי שפסק הרב יוסף משאש:

מנהג זה של שפיכות המים בחג השבועות… אצל אנשים רקים דוקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה… והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט הן אסור צערא דגופא … אסור המחלוקת וכו' ועל כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות מנהגם, אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום (מים חיים א, קעה)

בעת שמחת חתונתי, וכך בכל חתונה, נהגו לזלף מי שושנים על החתן והכלה, וכך נהגו גם בעת שמחת התורה בהקפות, שהיו רוקדים ומזלפין מי שושנים. ואולי היה אפשר ללמוד מכך את מנהג שפיכת המים, אך מאחר שמנהג זה השריש בתוכו מכשלות מן הראוי לבטלו במתכונתו הקיימת. ואני נוהג רק בשולחן החג בזילוף מועט של מים ומלמד את בני הבית "אין מים אלא תורה", וכדברי הגמרא:

אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה (תענית ז ע"א).

ו: קריאת מגילת רות   

בני הספרדים לא היו קוראים במיוחד את מגילת רות והיו מסתמכים על קריאת מגילת רות בשעת התיקון, אולם חלק מקהילות מרוקו נהגו לקרוא מגילת רות לפני תפילת מנחה ונהגו לפתוח בפסוק: 

ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (מגילת רות, ב, יב)

ו: מנהגי קהילה בני מרוקו הדומים לנישואי  חתן וכלה    

מהקמת אפריון בבית הכנסת וקריאת פיוטי "כתובה", ועד שבת כלה ושבע ברכות: רבים ממנהגי חג השבועות בקהילות צפון אפריקה שאבו השראה מסדרי החופה והנישואים, כביטוי לברית שבין הקב"ה ועם ישראל: מאמר מורחב  שפורסם במקור ראשון העוסק ב:

•  שבת כלה, 

• קריאת הכתובה,

• קישוט בית הכנסת בשושנים וצעיפים רקומים,

• אכילת מאכלי חלב,

• שפיכת מים,

• שבוע התורה לאחר חג השבועות וגניזת כתבי הקודש.