"להחזיר עטרה ליושנה" בין מערב לתנועת ש"ס


"להחזיר עטרה ליושנה" בין מערב  לתנועת ש"ס [1] 

מאיר אביטן

קריאת המאמר כפי שפורסם   במוסף לשבת מקור ראשון                                                           


תנועת ש"ס, הדוגלת ב"החזרת עטרה ליושנה", בנתה עולם של 'בני תורה' שעומד בניגוד לעולמם של חכמי צפון אפריקה בני הדור הקודם. אלה היו אמונים על שילוב עמוק של תורה ומלאכה, על אהבה למדינה, ועל יכולת הכלה של אתגרי המודרנה

 

פתיחה

רחש ליבי מדאגה, עד היכן התרחקה דרכם הסוגה בשושנים  של יוצאי בני המערב (והמזרח) מול המסע של התנועה להחזרת העטרה ליושנה (ש"ס). תנועה זו סחפה אחריה רבים מבני עדות המזרח והמערב. מהי העטרה ומה היא  ה"יושנה"?

 בשנות השמונים בהם נולדה התנועה אשר קבעה לעצמה להחזיר עטרה ליושנה, הצורך בתנועה זו נבע מהמשבר אשר חוו בני הדור השני.  הדור ראשון אשר עלו אל ארץ אבותיהם עם מסורת אבותם בידם, אולם אצל בני הדור השני התפתחה חלוקה של "מסורתיים", ישיבות  תיכוניות ומתחנכים בישיבות החרדיות האשכנזיות.

 קריאתה של התנועה בראשות  הגאון הרב עובדיה יוסף  זצ"ל להחזרת העטרה, כוונה במספר מישורים, הראשונה: מביעה כמיהה לחזור לימים טובים שבהם עדות המזרח ויוצאי צפון אפריקה חיו מתוך גאווה מסורתית ללא רגשי נחיתות ולקרב יהודים אל היהדות כשומרי תורה ומצוות, בשנית עיצוב מחדש של בני תורה ספרדיים (הדומים מבחינות רבות לבני תורה האשכנזיים), ושלישית-הפיזור בגולה גרם לערבוב מנהגים וטשטוש המורשת הספרדית, וכעת עם שיבת ציון, יש להחזיר את העטרה ליושנה ולהורות לכל בני המזרח והמערב לחזור לפסיקתו הבלעדית של מרא דאתרא דארץ ישראל רבי יוסף קארו .

 אין חלוקים שגדולתו בתורה, פסיקותיו, חדשנותו ממקמת את הרב עובדיה במעמד של מלך בתורה והפוסק אחרון בשאלות הרות גורל בכל העולם היהודי  ופועל רבות לגידול בני תורה ספרדיים לתורה והוראה עפ"י תפיסת עולמו .

  ואשר לעניין היום, אבקש מאל נורא ואיום, להיות עם פי והגיוני ולכונן לשוני, בדחילו ורחימו וקמעא קמעא אגע ברוח, בתורה ובמלאכה אשר ספגתי בילדותי ובנערותי ממו"ר אבי עליו השלום, בו עמד על משמרתו בקהילה, מרבנים ודיינים בני המערב אשר התהלכו בשכונה בה גדלתי והם אנשי העלייה אשר הענווה הייתה נר לרגלם ונחבאו אל הכלים .

 כשלושים שנה לאחר הקמת התנועה נדדה שנתי מעת לעת כאשר בני הדור השני והשלישי "החזירו את העטרה אל יושנה" עומדים מולי חכמי הדור הראשון מן המערב והם רחוקים מני ים.

 בני הדור השני ליוצאי תנועת ש"ס, בניהם של אנשי המערב, אשר אימצו את חזרת העטרה ליושנה וצאצאיהם (הדור השלישי) נמצאים בישיבות הקדושות. אולם תפיסת עולמם מעוררת שאלה נוקבת האם היא זאת העטרה אשר  הנחילו אבותינו?!

 רבי יהודה הלוי בפיוטו  "ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב" הביע את געגועיו לארץ ישראל. עם היעלמם של חכמי דור המערב מהם ספגתי רוח אחרת,  "ליבי במערב ואנוכי במזרח",  נר לרגלי עומדות דמותם ותפיסת עולמם של חכמי המערב אשר עלו לארץ ישראל במדינתם החדשה.

 ומי הוא הדור השני (ובני הדור השלישי)? - הוא הדור אשר תורה ומלאכה אינם הולכים יחדיו, הוא הדור אשר מרחקו כמטחווי הקשת מן "ראשית  צמיחת גאולתנו", הוא הדור אשר מנהגו כבית שמאי מול החברה והציבור, הוא הדור אשר אימץ את התפיסה החרדית האשכנזית.

 ומי הוא הדור הראשון? אלה אשר רגבי אדמת ישראל מלחכת בידם ומסרו את נפשם על עלייתם לארץ, כיבוש הארץ וישובה. אלה האוחזים ב"טוריה" ובמלאכה  ותורתם בפיהם. אלה היכולים  להתמודד עם הצד השני של החברה, ומנהגם  כבית הלל. הוא הדור אשר אימץ את התפיסה הציונית הדתית.

תפיסתם של בני הדור הראשון יוצאי המערב קרובים מאוד  מהבחינה הרעיונית והמעשית לתפיסה הציונית הדתית, ואילו לא חטאו בחטא היוהרה מנהיגי העת ההיא בציונות הדתית היו רבים מבני המערב הולכים בדרך אבותיהם.

 ההבדלים בין התפיסות רבות הם, ואנסה להתייחס לשלושה מישורים: תורה ועבודה, ראשית צמיחת גאולתנו, בין מודרנה לאורתודוכסיה.

 א: תורה ועבודה

 "אדם המהווה דמות מורכבת של בן תורה ואיש העבודה. אדם זה מכוון לחיי תורה ועבודה במובן המלא של ביטוי זה.

אין לי אלא לפתוח במעשה אבותיי ורבותי, שמעו ותחי נפשכם.

 מו"ר אבי עליו השלום אשר חינכני לתורה ומצוות, שגור היה בלשונו "יגיע כפיך כי תאכל לחם", "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", הקהיל את קהילתו בהתנדבות  אך התפרנס ממלאכתו בחנותו הקטנה. כל רגע פנוי בין לקוחותיו הקדיש ללימוד תורה ושעת הערביים הייתה עת תורה לשמה עד שעות הערב. אורח חייו היה משולב עסקו בתורה ומלאכה בידו. לא מעט מן חכמי המערב שהכרתי בילדותי היו אותם אשר העירו את השחר ותפילין בראשיהם, מיד לאחר סיום תפילתם שמו פעמיהם לעסוק במלאכה ובחרדת קודש אשר כל רגע קט ופנוי מן המלאכה הוקדש ללימוד תורה.  חכם ודיין הרב חיים שושנה זצ"ל עסק במלאכת הסת"ם, מורה הוראה ובתורתו יהגה יומם וליל. חכם משה חוזר מן השוק לעת הערביים ותורתו בידו , חכם בנימין בדומה לאבי, חכם מנחם בעיבוד שדותיו ובתורתו יהגה, ועוד רבים וטובים אשר אינם היום ויזכרו לטוב.

 השקפת עולם ותורתם של חכמי צפון אפריקה (והמזרח) הייתה רוח הדוחפת ומכוונת את האדם ללימוד תורה ולהשקיע בתורה, אולם כל אדם היה משתדל לשלב את תורתו במלאכתו .

 את הרוח הספרדית של שילוב תורה ועבודה יצק בדברו הרמב"ם אשר האירה תורתו ביושבו בארץ המערב וכך כתב בספרו הלכות ת"ת, פרק ג' סעיף י' :

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא – לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". ועוד ציוו ואמרו: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם". ועוד ציוו ואמרו: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות"

 רבים אינם מקבלים את דברי הרמב"ם, כי הנוהג שפשט בישראל אינו עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ם  וכבר נושאי כליו של הרמב"ם מקיימים פולמוס ארוך בסוגיה זו. מרן רבי יוסף קארו בשו"ע מביא תחילה את דברי הרמב"ם כלשונם ומוסיף:

"ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים"

בכוונת רבי יוסף קארו ליצור את השילוב של הסכם השותפות "יששכר וזבולון".

ובמקום אחר מוסיף הרמ"א (שו"ע יו"ד סימן רמ"ו סעיף כא)  "ויש אומרים בבריא מותר ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של העיר יש לו הכנסה וסיפוק מאנשי  העיר, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ותתבזה התורה בעיני המון "

מעניין לראות שהימים בהם נכתבו דברי הרמב"ם, החשש היה שאם האנשים יראו שאפשר להתפרנס מן התורה, תתבזה בעיניהם התורה ולכן מכבודה של תורה שתלמיד חכם יתפרנס ממלאכתו, כ- 400 שנה  אח"כ כותב הרמ"א שאם הרב יעסוק במלאכה תתבזה התורה בעיני ההמון.

 מתברר לשיטת הרמב"ם: בוז הוא לתלמיד חכם להתפרנס מן הצדקה ואילו לשיטת הרמ"א: בוז הוא לתלמיד חכם שיתפרנס ממלאכתו. מדברי הרמב"ם והשו"ע לכתחילה צריך תלמיד חכם להתפרנס ממלאכתו ובדיעבד אם אינו יכול להתפרנס, התירו לו ליטול שכרו מן הציבור.

 גישה זו המאומצת ע"י חכמי המערב והמזרח טוענת שכל יהודי מקבל עליו תורה ומצוות, שיקדיש כמידת יכולתו. אין אדם משוחרר ממשימה זו למרות שתלמוד התורה לא יגיע לאותה מידת ההעמקה של אלה הלומדים תורה בלבד. ולכן סובר הרמב"ם שכבודה של תורה שתלמיד חכם יתפרנס ממלאכתו.

 אין חכמי המערב הורידו מחשיבות לימוד התורה, ובוודאי כפי שאבי סיפר לי שבימיו בצעירותו הקדיש שנותיו לתורה (לערך עד גיל  20-21) ולאחר מכן שילב מלאכתו בתורה. מדברי הרמ"א מסתבר שהתורה נתונה בידי אנשים שנותנים את כל זמנם לתורה, והם המעמיקים, ולא כולם מקומם בבית המדרש ושאר העם משוחרר מן משימה זו ותפקידם לספק את הצרכים של לומדי התורה.

 גישות אלו פותחות את ההבנה לתפיסה האמתית והנכונה שצריכה להיות לבני המערב והמזרח המשלבת ומאזנת בין הרוח, התורה וצרכי החיים בנכונות להתמודד מול הסביבה ולמזג הקודש והחול.

 בני הדור השני והשלישי בוגרי ש"ס בחרו את הגישה השנייה שאינה העטרה המקורית של בני יוצאי המערב, אימוץ זה הוא  חלק מן הגישות החרדיות.

 הגישה מתחילה עוד ביסודו של חינוך הבן, וכך פוסק הרב עובדיה יוסף  בשאלה שהופנתה אליו האם עדיף להמשיך בישיבה תיכונית ולקיים משנת חז"ל "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ או עדיף להמשיך בישיבה קדושה אשר בה כל הזמן מוקדש ללימוד התורה בלבד? בתשובתו לשאלה כתב 

  "לאור האמור שכל שישנה אפשרות שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד אין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית.."

 אולם בדור הקודם גדול בני המזרח "הבן איש חי" פסק בדבריו  

 "אך בא הכתוב ללמד, כי לאו בלימוד התורה לבד תחנך את הנער אלא גם עוד "חנוך לנער על פי דרכו" , רוצה לומר, בדרך ארץ ובידיעת עניני העולם הזה, דרך משל: ידיעת גיאוגרפיה- האדם יחשוב ידיעה  זו   היא דברים בטלים, ואינה בכלל התורה. אך באמת לא כן, אלא ידיעה זו היא מוכרחת לאדם ,  ואם  יחסר מידיעה  זו הרי נחשב חסר וטיפש, כי ידיעות כאלה הוא מחויב גם מדבר רבותינו ז"ל...נמצא   גם בידיעה של תכונת הארץ היא מחויבת לאדם ועל חסרונה קרי עלייהו "אוי" ...ובאמת בלאו  הכי השכל מחייב שצריך האדם לידע דברים כאלה- בבל היכן היא עומדת, סוריה היכן היא...ואם ישב עם הנוכרים יודעים ולא יודעים , לא יהיה נחשב בעיניהם טיפש ..."

 האמת להיאמר על כל תלמיד להשקיע בלימודיו בתורה אבל ההכוונה בחינוך שיש לשלב תורה ועבודה היא מוכרחת ואין להיות רק בן ישיבה קדושה  לאורך ימים ושנים (למעט יחידי סגולה), יש למצוא את הדרך המאזנת בין תורה למלאכה, ולא להיות מאותם בני הדור השלישי אשר נלחמים  במלחמת הקודש  להישרדות בחיי היום יום.

 לימים פגשתי את חברי מילדותי אשר למדנו בישיבה התיכונית, הוא בחר בדרך המסורתית ועם התחזקותה של ש"ס אימץ את דרכיה , העת אשר פגשתיו היו הימים אשר התחילה ש"ס  להתחזק והיה עוסק במלאכת המחשבים, במהלך השיחה סיפר לי שהחליט לחזור לישיבה וללמוד בכולל ולהיפרד ממלאכתו, ניסיתי להניא אותו ממחשבתו, סיפרתי לו את דרך אבותיי  ששילבו  תורה ומעט מלאכה, ובקשתהו מזה אל תנח ידיך וגם בזה לא עלה בידי. מס' שנים לאחר מכן פגשתיו ומצאתיו משלב תורה ועבודה  ובזה הלשון אמר לי : "דרך אביך טובה יותר".

 בימים בהם למדתי בישיבה ובחלקם לרבנות אמר לי אבי: "שנא את הרבנות", ואסר עלי להתפרנס ממנה. ואף עודדני וישב עמי  בלימוד הלכות שחיטה כחלק ממלאכתו שעסק בה, וכשלא עמדה נפשי מולו בצאת נפשה של התרנגולת, ביקשני ללמוד הלכות סת"ם ולהתפרנס מן הכתיבה עד אשר אסיים את לימודי ואף דאג שאתחיל את כתיבת ספר תורה.

 אסיים סוגיה זו מתוך דבריו של מורי ורבי חיים שושנה זצ"ל חברו לתורה של מו"ר אבי מרדכי הטמונים יחד זה לצד זה ואין חיץ ביניהם.

 "טעם זקנים קח ולך, הולך בעקבותם מצרה נמלט, טכס את חכמים עצה, והיו לך למקלט, טובה תורה עם דרך ארץ, שניהם ממחסור מפלט, טוב לאחוז בזה וגם מזה אל תהי נשמט, טובים השנים , ואי לו האחד כי יפול ומט, טרח להנות מיגיע כפיך , אם הרבה ואם מעט, טעמה וראה שיגיעת שניהם משכחת עוון בל תבעט, טוב מלא כף נחת, ולשולחן אחרים אל תעט "  זאת העטרה אשר אנו מצווים להחזיר ולחנך את בנינו.

 

ב: "ראשית צמיחת גאולתינו"

ענין זה  שהיה  נר לרגליהם של אבותיי ובני המערב, הוא אהבת ארץ ישראל ומדינת ישראל. עוד בהיותם בארץ נכריה חתמו את תפילתם לעלייה לארץ ישראל. כיסופיהם של  יהודי ספרד לארץ ישראל ידועה ומפורסמת, אך חיבתם העזה של בני ארצות המערב הייתה מיוחדת החל מרבי יהודה הלוי בפיוטו  "ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב"  ועד בני הדור האחרון, שעלו מהמערב וכונו בשם זה על שום שהם שוכנים מערבית לארץ ישראל, וקשרו שמם בזיקתם העמוקה אליה ונפשם השתוקקה לעלות לארץ ישראל. מו"ר אבי היה מוטבע בחותם חכמי המערב וכשהגיע לארץ ישראל, לעיר באר שבע, היה נוהג לומר: בכל עת שהוא מתהלך בעיר אבותינו בה התהלך אברהם אבינו, חיבתם הייחודית של חכמי מרוקו ידועה בזה שקיבלו וקיימו לקיים את התפילות כפי שנמסרו ע"י הרבנות הראשית של ארץ ישראל, וכל החכמים והקהל כבדו כל הנאמר באהבה ובשמחה. בדרשות אבי לבני המצווה, עוד בשבתו במרוקו היה מסיים כל דרשה: "יהי רצון שיהיו דברים אלו נחת רוח ליוצרנו ויעלנו לארצנו במהרה בימנו אמן כן יהי רצון" וכשזכה אבי לעלות לארץ ישראל הייתה תורת ארץ ישראל טבועה בו היה יוצא נגד המלעיזים על מדינת ישראל, ומנהגו היה ביום העצמאות  להודות לבורא עולם על הבאת הבנים לארץ ישראל ותחיית האומה. היה מציין עדיין לא הגאולה המושלמת, אבל קמעא קמעא ומונה את שבח המדינה. ביום העצמאות לאחר תפילת שחרית חגיגית חוזר לביתו לומד ועוסק בתורה ביום זה, לקראת הצהרים היה דן עמנו בשאלות של חידון התנ"ך ובסיום היינו יושבים לשולחן ערוך כשאימא אופה לחם לקראת החג ובמיטב התבשילים.

ופתיחה זו לא הבאתיה לולי הדור האחרון אשר קמו  בני תורה ספרדיים,  צעירים וותיקים, הלומדים בישיבות הקדושות ומלעיגים על אלו השמחים ביום ה' באייר וקוראים בו את ההלל או הנמנעים מלשמוח ביום זה.

בשנים  בהם  נקלעתי בערב חג יום העצמאות בבתי כנסת ספרדים וותיקים אשר התפללו אבותיי והיום מונהגים ביד רמה על ידי בני תורה שהחזירו עטרה ליושנה ומנהג אבותם לא בידם, והחלו לעשות כמנהג אותם אשר אין מכיריו בנס שעשה עמנו בורא עולם והיה בפיהם שזאת לא המדינה ... ומושפעים מהסביבה החדשה וממנהג יוצאי הישיבות החרדיות האשכנזיות.  דבר נורא מצאנו במדרש קדמון:

אלמלי אמרנו שירה על כל נס ונס שעשה לנו הקב"ה – לא גלינו מארצנו, אלא היה מוסיף לנו כבוד על כבודנו וגדולה על גדולתנו (אגדתא דבני משה, בית המדרש). זכורני כנער משתתף בתפילות החג של ערב העצמאות בבתי הכנסת הספרדיים, בית הכנסת מקושט בדגלי ישראל, רב בית הכנסת "אביר יעקב" (הרב יצחק אסרף זצ"ל) בבאר שבע מנגן את תפילות החג בלחן "התקווה", "לכה דודי" ולבושים בבגדי החג . מנהגים אלו היו בכל בתי הכנסת מיוצאי מרוקו ויוצאי צפון אפריקה.

 לדעת מרן הגאון העצום הרב עובדיה יוסף זצ"ל אכן בהכרזת המדינה יש מימד דתי אתחלתא דגאולה ואלו דבריו:

....ברצוני להדגיש תחילה כי מדינת ישראל ועצמאות שלטון עם ישראל בארצנו הקדושה הינם בעלי חשיבות היסטורית ודתית ממדרגה ראשונה. מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו... אמנם אין לכחד כי ישנם לדאבוננו צללים רבים המעיבים על שמחתנו, אולם מעט אור דוחה הרבה מן החושך. עד שיפוח היום בביאת משיח צדקנו ונסו הצללים, ועלינו יזרח ה' וכבודו עלינו יראה עכ"ל.

 וכך כותב בשו"ת "יביע אומר": "רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה"... מכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה".

 אולם בין פסיקתו להתנהגות חסידיו בבתי הכנסת מרחקם הוא רב, ואף  בניהם של עולי המערב המעיטו במשמעות "ראשית צמיחת גאולתינו", ואף  הנהיגו מנהגים שהמקום לא הכירם.

 בעיון בסידוריהם של תנועת ש"ס לא נמצא אזכור על יום העצמאות למעט תפילה לשלום חיילי צה"ל. זכורני כנער, שבסידורים של קהילות המזרח והמערב (סידור אור ישרים), בסוף הסידור נוספה תפילת יום העצמאות, אולם עם השנים הושמטו תפילות אלו מתוך הסידורים, היום וכמעט ולא תמצא סידור ספרדי עם תפילות יום העצמאות .

 עוד חטא קדמון בו חטאו מנהיגי הציונות הדתית בעת ההיא אשר התעלמו מהפסיקה הספרדית ומגדולי הדור ההוא, ואילו נשתמשו בהם ייתכן שרבים היו שייכים עוד לרוח זו.

 הוא, שבכל עת לימודיי בישיבה כאשר רצו לציין את משמעות "ראשית צמיחת גאולתנו" צוטטו דבריהם של חכמי אשכנז מהציונות הדתית, מעולם לא נתקלתי בדבריהם של חכמי המערב למעט העשור האחרון.

 גאוני המערב נודעו באופיים הנוח והמתון ובכושר פסיקתם העצום על מי מנוחות, ובנחת הנהיגו את צאן מרעיתם. וכאשר הגיע קול התור בארצנו, עוררו גאוני העדה את קהל מרעיתם לעזוב ולעלות לארץ ישראל ולהשתתף בה. דבריהם פזורים בכל ספרי השו"ת, להשלמת היריעה אצטט מס' דברים מגאוני המערב בעניין מדינת ישראל – "ראשית צמיחת גאולתנו"

רבינו יוסף משאש זצ"ל, רבם של תלמיסאן שבאלג'יר ומקנס שבמרוקו ובערוב ימיו רבה של חיפה, גאון מופלא זה חיבר למעלה מארבעים ספרים בכל חלקי התורה. בשנת תשכ"ד עלה ארצה, וכעבור שנה נבחר לרבה הראשי של חיפה והסביבה. בספרו "אוצר המכתבים" חלק ג' עמ' קס"ג כתב כך:

 "עוד שאלת על יום העצמאות, שיש אומרים בו תחנון וסליחות וכו' ועל כך השיב: אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו, אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים".

הרב יוסף משאש זיע"א, בערב יום העצמאות לאחר תפלת שמונה עשרה, היה נוהג לשיר פיוטים לכבוד יום העצמאות, כמה יודעים על פיוטיו אלו ושל מחברים נוספים שחיברו לכבוד יום זה?!

הרב שלום משאש זצ"ל, מחברם של ספרי הלכה ומחשבה. כיהן כרבה הראשי של העיר קזבלנקה במרוקו ואחר כך כרבה הראשי של כל מרוקו, וכן כרב הראשי של ירושלים במשך 25 שנה. מסופר  שנהג לבוא ביום העצמאות, לבית הכנסת לתפילה החגיגית לבוש בבגדי שבת,  ולאחר מכן קיים סעודת חג בשיר והלל לשם יתברך. וכך כתב בספרו "וזרח השמש" חלק ג סימן סג

"יום העצמאות ודאי שהוא יום גדול. שזכינו בארצנו הקדושה ותיקנו הרבנים הא' בזמנו לגמור את ההלל בברכה. ומי שנהג כמותם, ישארו במנהגם. ומי שעדיין לא נהגו לא יברכו, כי נתחדשו דעות שלא לברך וספק ברכות להקל וכן כתבתי בהקדמתי לספר העצמאות "

 מרן הגאון הגדול המפורסם משה מלכה זצוק"ל, היה רבה הראשי של פתח תקווה ונפטר בשנת תשנ"ו. הרב מלכה נסמך על ידי רבה הראשי של יהדות מרוקו, הרב יהושע ברדוגו.

 הרב משה עמרם נשאל בספרו שו"ת מקווה מים, האם מותר להעמיד דגלי ארץ ישראל בבית הכנסת, ועל זה השיב:

 "לא ידעתי במה נסתפקת, ומה הוא האיסור שיכול להיות בדבר, אמת היא שישנם אנשים קיצונים המתנגדים למדינת ישראל ולכל הקשור אליה, והם רואים בדגלה כפירה וסטייה מדרך התורה, אבל אנשים אלה הם מעטים מאוד ונער יכתבם, ודעתם לא מעלה ולא מורידה, והעיקר הוא שכל מה שקרה וקורה כאן במדינה הכל בהשגחה אלהית ויש לי כאן איכות דברים, רק שאין העת והזמן מוכשרים להעלותם על הכתב, ועוד חזון למועד, באופן, שלפי דעתי, אין חשש כלל של איסור להעמיד דגל המדינה בבית הכנסת, אדרבא זהו כבודה ותפארתה של מדינת ישראל שיתנוסס דגלה על גבי ארון הקדש כדי להוכיח קבל העמים והעדות שתורת ישראל וארץ ישראל היינו הך, וכי דגל ישראל צריך שיהיה קשור לתורת ישראל".

 ועוד רבים אשר כתבו בעניין הזה וקוצר היריעה מונעת אותנו מלהביאם.

על כן, אנו  בני הדור השני אשר עדין זכות אבותם בידם מוטלת עלינו החובה להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר את המנהג בהם נהגו אבותינו, ולהלל ולשבח לבורא עולם על הזכות אשר נפלה בידנו להיות מהיושבים בארץ ישראל במדינת ישראל. הדרך ארוכה עוד, אולם בהתכחשות לנס הרי אנו עושים הפך מדבריו של רבינו משה בן מימון זצ"ל כפי שהוא סיים בפרק י' מהלכות ברכות: "כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא, ויבקש רחמים וייתן הודיה על מה שעבר ויודע וישבח כפי כוחו וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח". וב"ה בשנים האחרונות התחילו לצאת סידורים עפ"י נוסח יהודי המערב ובכל אותם סידורים חזרה תפילת  יום העצמאות למקומה ובהלל. זאת העטרה שהתכוונו אבותינו "ראשית צמיחת גאולתנו".

  

ג: שילוב חדש עם ישן: בין מודרנה לאורתודוכסיה

פרק זה פותח כר נרחב לעיון ודורש מאמר נפרד ומעמיק , עד עתה הרחבתי את היריעה עד בלי די , אולם פטור בלא כלום איני יכול, ועל קצה המזלג דבריי .

 גישתם של חכמי המערב ביכולת להתחבר עם השונות בחברה ולהתמודד עם השאלות העולות בסביבה החדשה, נודעו באופיים הנוח והמתון ובכושר פסיקתם העצום. תפיסה זו שונה מן החזרת העטרה ליושנה המובילה כוונים של הסתגרות, החמרה  והתעלמות מהזולת.

מס' דוגמאות מן הפסיקות ההלכתיות של בני המערב פותחים הבנה ראשונית לפסיקה ההלכתית. הנתונים האנושיים מהווים גורם מרכזי בשיקוליו של החכם הספרדי  בעת פסיקת הלכותיו. החכם אין מתפקידו לקבוע את הנורמה של האדם האידאלי המופשט, אלא את האידאל שניתן להציב עבור האדם הפרטי שמולו. "כוחא דהיתירא עדיף" זה יסודו של החכם הספרדי, פסיקה מחמירה אינו ביטוי לגדולתו של הפוסק, ולא מעט מחכמת החיים של הפוסק היא המובילה אותו בקביעת ההלכה לקולא .

גישה זו אינה מאפיינת את פוסקי בני הדור השלישי או השני, וכמעט בכל ספר פוסקים רבו בו ההחמרות, וכל המחמיר הרי הוא גבוה מחבירו. (יש לציין שמרן הגאון הרב עובדיה יוסף הוביל את הפסיקה של כח דהיתרא עדיף).

כח דהיתרא היא גם הדרך בה נהג אבי. כשהתארחתי במשפחה שכבר החזירה עטרה ליושנה יחד עם קרובים ודודים, ציינו בפני אלה שולחנות לנשים ואלה שולחנות לגברים, בבית אבי היו רבים מתארחים קרובים ודודים ולא ראיתי שהקפיד על ההפרדה, וכן כאשר הוזמן לאירועים לא ראיתי שביקש לסדר לו מחיצה או הפרדה והתיישב בין הקרואים.

 בסגנון דומה פסק הרב שלום משאש זצ"ל:

"ע"פ רוב יושבים איש ואשתו וקרוביהם על שולחן אחד, ואיני רואה בזה שום חומרא ..."

 או במקום אחר כתב:

"החסידים והחרדים מקפידים בחתונות להפריד גברים מן הנשים במחיצה הגונה, אבל אנשים פשוטים אין מקפידים...ולכן טוב להעלים עין מפני דרכי שלום"

 בעיון קצר בחלק  מפסקיו של החכם המערבי הרב יוסף משאש, נוכל לבחון ולראות את רוח הפסיקה ההלכתית המאפיינת את פוסקי חכמי המערב.

הרב יוסף משאש זצ"ל דן בספרו שו"ת מים חיים ח"א סימן קמ"ג, האם ניתן להאמין לקצבים המחללים שבת שהבשר שהם מוכרים אינו טרף?, ולאחר דיוניו הארוכים בסוגיה זו מסכם בדבריו את הדין, ונשים לב ללשונו הייחודית:

"הרי לך ידידי קורא חביב כמה צדדים ברורים להאמין אלו הקצבים על הבשר היוצא מתחת ידם, ואפילו צד אחד יספיק להתיר ...ועם כל זה ידי לא רפתה מעליהם, רק מפקידה לפקידה אני מעורר הקהל לעמוד עמי בדבר מצוה כזה, אולי יישר בעיני האלוהים להיות לנו לעזרה ולהטותם הדרך לעשות הישר בעיני אלוהים ואדם..."

 או שהרב דן בעניין חברים חילוניים המתארחים אצלו ומאכילם על שולחנו בשר ויין ומושיט להם הכל, האם אין בזה אסור שנותן מלחמו למי שאינו מברך? וכך תשובתו:

"...ובכן יפה השתיקה, וגדול השלום, יקבל כל אדם בסבר פנים יפות ויתן לפניהם ויאכלו וישתו לבריאות, והמקום ברוך הוא יקבע לו שכר..."

או תשובתו בענין כיסוי ראש לנשים, וגם כאן נשים לב לדרכו הייחודית בחיפוש ההיתר, וכך כתב:

דע בני, כי אסור גלוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה מחזק', וכן בכל ערי המערב טרם בוא הצרפתים, ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר בזה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלהים, ואך מעט מעט קם השאון לדממה, ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת, לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים, ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי שער, זולת הזקנות הן שמכסות את ראשן, ולא כולה, רק מניחין חלק גלוי מצד פנים. ואני בלכתי בס"ד לשרת בקדש בעי"ת תלמסאן זה כשלושים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים ...ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר מאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר, ובגשתי לחפש בדברי הפוסקי' אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואסור על אסור, ובכן אמרתי אשא דעי למרחוק לשאוב מן המקור, משנה וגמרא ונושאי כליהם הנמצאים לפני, אולי נמצא להם פתח תקוה להכנס בו, כי באמת קשה לנשים ולבעליהן לעבור על מצות עשה שהזמן גרמא בעניין זה יותר מכל דבר, בהיות הדבר הזה גלוי לעין כל, והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באיסור ... וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן, והמהרהר, לא מחמת שער גלוי מהרהר. זהו ידידי הנר' לקוצר דעתי  ברור בכל זה, ועוד יש הרבה מה להאריך בזה, ואין הפנאי מסכים, ומה גם שאין עוד צורך, באורך, ומעתה עיני הוריך יראו וישמחו, ויהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך, אמן"

 

או תשובתו בענין לימוד תורה לנשים:

...עוד נראה שבאה מלת "כל" (כל העוסק) לרבות את הנשים, שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה ...ועל זה הוסיף התנא הקדוש רבי מאיר "כל" לרבות את הנשים

ציטוטים אלו המובאים רק מתורת חכם אחד וחושפים את היצירתיות הגדולה, התעוזה הרבה ושמירת ערכי התורה, תוך פתיחות למודרנה, תוך הסתכלות מהמקורות היהודים על העולם הכללי והיא תורת חיים בבחינת "וחי בהם".

בגישה זו התהלך אבי, וזכורני כנער כשהיה חוזר לעת ערב מן התפילה היה יושב עם החברותא שלו ולמדים בתלמוד, איש נעים הליכות. לימים ראיתי את האיש הזה הולך לעבודתו בלא כיפה ורק כאשר היה עולה לבית אבי היה מניח את הכיפה לראשו והיה פלא בעיני שזאת החברותא שלו . ומעיד אני  שלימודם היה מן השקלא והטריא בעיון ובסברא.  כי הייתי אז אני זה שמחזיר את הספרים לספריה, בנעורי לא הבנתי את משמעות הספרים האלו וכשהחכמתי הבנתי מה החזרתי לספריה, "פני יהושע", שיטה מקובצת, חידושי הריטב"א, חידושי הרמב"ן, הרשב"א ועוד, הפלא!!!

כאשר דרכם סוגה בשושנים ובנועם הליכות, ביכולתם להתחבר עם השונות בחברה ולהתמודד עם השאלות העולות בסביבה החדשה, היא העטרה והיא היושנה.

אסיים בשאלה ששאלתי את אבי לפני כחמש עשרה שנה, לגבי סוגי כשרויות ועל מה להקפיד. האם עלי לחפש בהכשר בד"ץ? ענה לי בזה הלשון:  "מספיק רבנות, ואם באת להרהר אחריהם נמצאת מהרהר עד בית דינו של משה רבינו".

לכן אמרתי "עשר קשירות" היקשרו  מנהלים, מחנכים ומורים להעמיק את דברי רבותינו מול התלמידים, בדרך ייחודית, בנועם ובחיבוב המצוות, לשומרם מן הרע ולהחיותם, בכדי שלא חלילה נאבדם בעת הזאת ובעוד שנים יצטרכו להחזיר עטרה ליושנה שאינה כמנהג אבותינו . והשיב לב אבות על בנים,

תמו עד הנה אמרי, נכוחים וישרים למוצאי דעת.

 

[1] פורסם בכתב העת במחשבה תחילה רשת אמית תשס"ט – 2009 ובמוסף לשבת מקור ראשון 2010