אחוזות אתרוגים
מאיר אביטן / תשע"ד 2014
קריאת המאמר במוסף לשבת - מקור ראשון
הצורך במנייני צהר ובמיזמים חברתיים דומים מעיד על קלקול עמוק בחברה הדתית־לאומית, שבמקום להתערב בכלל ישראל מתכנסת בשכונות נפרדות וסגורות. דרוש חשבון נפש
"בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת"?!
בספר מלכים ב' מסופר על האישה הגדולה משונם, הטורחת במסירות רבה לארח את הנביא אלישע בביתה, ומכינה למענו "עלית קיר קטנה" ובה "מיטה ושולחן כסא ומנורה". אלישע רוצה להשיב לאשה השונמית כגמולה, ועל כן אלישע הנביא שואל את האישה השונמית: "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא", והיא עונה: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". אומר הזוהר הקדוש [פרשת נח, סט ב] שמעמד זה התרחש בראש השנה, אלישע שואל את האישה השונמית האם יש משהו שניתן לבקש עבורך מהמלך-הקב"ה, והיא משיבה לאלישע : "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת:"! איני רוצה שיזכירו אותי לבדי ושיגיחו עלי במיוחד כדי שלא ימצאו עוונותיה, אלא בתוך עמי. האישה השונמית מלמדת שיש לאדם להכליל עצמו עם הציבור, היא מציבה השקפת עולם ברורה האומרת מעייני אינם נתונים לצרכי הפרטיים כי בתוך עמי אנוכי יושבת.
בשנים האחרונות תקופת תשרי מכילה גם מודעות רחוב ומודעות בבתי הכנסת המזמינים את הציבור הלא דתי והדתי להצטרף למנייני צוהר, הזמנות לסדר ראש השנה, סוכות פתוחות ועוד מיזמים חשובים מאוד.
הייתכן שמיזמים אלו הורתם היא בחטא או בקלקול ?
יהודי שומר מצוות המתהלך ברחובות העיר יוכל לזהות בנקל את אפיון וסביבת מגוריו בשבתות ותקופת החגים, ראש השנה, סוכות, חנוכה, פורים ועוד. חגי ישראל המתרחשים בסביבה העירונית-קהילתית יוכלו לשפוך אור על התהליכים שהחברה הדתית הציונית עוברת מחיים בתוך ציבור מעורב למעבר לחיים בתוך "אחוזות אתרוג – שמורות טבע" לציבור הדתי .
"אחוזות אתרוג"
אפתח דברי בחידה ואשאלה מכם, כמה מן הקוראים סוכתם פונה למרחב הציבורי? כמה מן הקוראים סוכתם פתוחה לציבור? האם בשכונתכם בחג החנוכה הנכן מסונוורים מאורות החנוכה? אמרו נא מה הוא משלוח המנות אשר אתם מקבלים? אם משלוח המנות הוא מרוכז ועליו חתומים מספר רב של שכנים? האם בכל מס' דקות עומדים בפתח ילדים מחופשים עם משלוח מנות? ועל זה הדרך.
אם תשובותיכם לשאלות הן בכן, כנראה אתם גרים בתוך שכונה וקהילה דתית.
רחש ליבי מתמול גם שלשום על התקלה האוחזת בנו בציבור, התהליכים בהם החברה הציונית הדתית צועדת ויוצרת בתוך ערים שכונות של ציבור דתי, או ישובים דתיים בהיפרדותן מן הציבור הכללי. תנועה זו יוצרת סביבה תרבותית ויהודית הפוגעת בשורש העם היהודי.
הציבור הדתי לקח על עצמו משימה לאומית וכך הגדיר אותה מרן הרב עוזיאל זצ"ל:
"תורת ישראל אינה גנוזה בארון הקודש שבכותל בית הכנסת אבל היא מתהלכת אתנו בכל צעדינו ובכל פינות שאנו פונים מאירה אותנו באורה ומקדשת אותנו בקדושתה, וחוזרת ומוארה וחוזרת ומתקדשת על ידינו ...עבודתם של חובשי בית המדרש בשדה תחייתנו הלאומית בארץ האבות שתהיה מבוססת על תורה העבודה בכל יופייה ונעימותה, באיכות העבודה ותחומיה במשפט העבודה ועובדיה, לתכליתה הנעלה...תחזקנה ידיכם צעירי וגיבורי ישראל התחזקו והיו לאנשי החיל והיו דוגמא יפה ונעימה לעבודתנו בארץ בכל מקצועיה וענפיה וקידשתם בזה שם שמים ושם ישראל...חזקו ונתחזק בעד עמינו וערי אלקינו...(מכמני עוזיאל א', עמוד תס)
את המשימה הלאומית של השתלבות בחיי המעשה כפי שתוארה ע"י הרב עוזיאל זצוק"ל חייה נושמת ובועטת וב"ה ידינו בכל תחומי הרוח העשייה, הצבא, המדינה, התרבות ועוד. אולם אט אט אנו שומטים את ערי אלוקינו כאשר אנו שותפים להקמת שכונות דתיות לאומיות, במעשינו אנו גורמים להפקרת ערים רבות ושכונות רבות אשר מטבען צריכים להיות מעורבות, אך נוחות הציבור הציוני הדתי והאינטרס האישי הפרטי גברו על המשימות הלאומיות ואט אט כשלנו במעשינו. חברת הבנייה משה"ב ודומיה וכן כל אותן שכונות דתיות הקמות כפטריות "נאות זבולון", "נאות נריה", "נאות אברהם" חריש לדתיים ועוד רבים, יצרו תבנית נוף סביבה חדשה הם רוקנו את הציבור הדתי מן השכונות הכלליות המעורבות, הם הרחיקו עולם תרבותי ושיח משותף מן הציבור הכללי, עברנו מן ערי אלוקינו האוחזות את ארבעת המינים ביחד אל "אחוזת אתרוג" העוטפות אותנו בפשתן איכותי וחלילה מלהיפגע מבחוץ, בדרכנו זו אנו מחקים את התפיסה החרדית. השתעבדנו לדירה עם מרפסת סוכה, כיור מחוץ לשירותים , כיור כפול ועוד אמתלות שווא, והוספנו חטא על פשע בתירוץ חינוכי מן המעלה הראשונה, חלילה שבנינו ובנותינו לא יושפעו מן הסביבה, חלילה לא נראה חילול שבת, או מוזיקה רועשת בשבת, חלילה לא יכנסו ילדינו לבתים שאינם שומרי כשרות ועוד מרעין בישין של תפיסה קלוקלת.
ומה היה לנו בעקבות נהירתנו של הציבור הדתי הלאומי אל "שמורות הטבע", הופקרו ערינו ושממה של צביון דתי ירדה מן העיר, המתהלך ברחובה של עיר בתקופת החגים לא יחוש בחג הסוכות או חנוכה ועוד. וכתוצאה מקלקול זה נדרשה החברה הציונית הדתית לשוב לתקן את אשר קלקלנו, וכך הוקמו ארגונים רבים המתארים את השליחות החדשה אשר לקחו על עצמם להביא אל תוך הציבור הכללי. פעולתם של הארגונים חשובה עד מאוד אך הורתם היא בחטא. הפקרנו את הערים מתוך יושבי ציבור דתי ועל כך נדרשנו להקים גרעינים תורניים כמטרה ליצור חיבור וליצר גשר רחב בין עולמות, גם כי לא תמיד נזהרנו במרכב האנושי של הגרעין התורני ויש שהקימו את הגרעין בבחינת "אחוזת אתרוג" לעומת גרעינים שעליהן נאמר "בתוך עמי אנכי יושבת". הוקמו מניני צוהר בכדי לפתוח את בתי הכנסת והתפילה אל הציבור הכללי, אילו נכחנו בתוך ערים ובתי הכנסת היו ממוקמים קרובים לרבים מן השכונות הם היו מצטרפים בקלות למניינים, אולם בתי הכנסת הורחקו מן השכונות הכלליות ומוקמו באזורים הדתיים ועל כך נדרשנו להקים מניני צוהר. ארגון בית הלל מתהדר בשבת ישראלית בהן משפחות דתיות וחילוניות הסבו יחד לשולחן שבת, אילו היינו גרים בתוך השכונות ושכניי הם מכלל עם ישראל ההזמנה הייתה טבעית ופשוטה ולא היה צורך בעוד גשרים, כי לא היה כלל תהום בין הציבורים.
בדרך לכדור רגל
שריד אנוכי בקהילה לא דתית, ובטוחני שיש עוד רבים מן הקוראים אך בכל שנה ושנה גדל הציבור הדתי הלאומי הנוטש את המרחב הכללי אל "אחוזות האתרוג", מגוריי הינן במרחק עשר דקות הליכה אל קהילה תוססת של ציבור דתי המגודרת בתרי"ג מצוות. אך ליבי, ליבי, בכל שבת צועד אני שדרת רחוב של 60 בנינים בדרכי אל בית הכנסת בקהילה הדתית, ולצערי אנוכי בין היחידים ההולך כאיש שומר מצוות, או ההולך עם טלית בשבת. לא פעם בדרכי לביתי, שומע ילד השואל את אביו, אבא מה הוא לובש? בשבת שכניי מוזמנים לשבת שלום, ומנגינות השבת משתלבות עם קולות הרחוב הכללי. בימי החנוכה יכול אני להלך מרחוב לרחוב אך האורות המרצדים הינם של הטלוויזיה, חנוכיות לא דולקות וצר לי, חנוכייתי בודדה במערכה ומנסה להאיר, אך עוצמתה אינה מספיקה היא זקוקה לחברותיה הנמצאים ב"מרחב המוגן". בהיכנסי למתחם הדתי נתקל בסנוור מידי של אורות החנוכה של כל הציבור הדתי, ומדוע לא יתפזרו בין כלל ישראל בעיר?! ואילו באתי לספר לכם על סוכות אז אין בביתי מרפסת סוכה לעומת אלו החיים במרפסות הסוכה עומדים רווחים מחוץ לסוכה וצפופים בסוכתם, ראשו ורובו בקושי כי זאת מרפסת סוכה. ואנוכי יורד לחצרי המשותף עם שכניי ובונה את סוכתי ברווח ולא בצמצום פותח את שערי סוכתי לכל הבאים, ילדי הבניין מקשטים את סוכתי ונגינות החג יוצאות מן הסוכה אל מרחבי השכונה ...אך צר לי כי לאורך הרחוב ושדרת הבניינים הרבים, מתברר שעומדים בקושי שתי סוכות ואין ביניהן קשר עין. לקחנו עלינו את עול בנין האומה והשתתפות בבניין העם הארץ והמדינה, אנו נמצאים בכל מגזרי העשייה התרבות ועוד רבים, אך לשם אנו פוסעים בכדי להתפרנס ובסיומנו את עבודתנו אנו חוזרים אל תוך "אחוזות האתרוג" שבנינו, חלילה לא נהיה מושפעים מבחוץ, האם זאת שליחותנו? האם זאת האומה עליה נצטווינו להיות שותפים בה?
מו"ר אבי עליו השלום שימש כרב הקהילה במרוקו וכן בעלייתו ארצה השתכן בבניין עם כלל עם ישראל ועל כל גווניו, מסורתי, שומרי התורה ואף הרחוקים מן הדת, אך התערבותם של רבנים והציבור הדתי השפיעה על נוף תבניתם של הציבור הכללי. וכך היה מעשיו בשעת חזרתו מן התפילה בשבת, בזמן זה נערים רבים היו שותפים במשחק כדור רגל ודרכו חזרה הייתה במעבר ליד מגרש הכדור רגל, אני עקפתי מסביב בכדי לא להסתבך עם בני הנוער, אך אבי אינו היה נוהג כך, הוא היה חוצה את המגרש באלכסונו, ובאותה שעה דממת כדור, שחקני הכדור רגל היו ניגשים אל אבי והיו מברכים אותו ב"שבת שלום רבי מרדכי" ומנשקים את ידו ובצורה מופתית מתארגן טור של בני הנוער העומדים והוא היה משיבם בשמחה שבת שלום ואף פעמים היה מוציא סוכריות ומחלק, כך היה מנהגו שבת ושבת וכך היה מנהגם, בטוחני שאותם בני נוער שטעמו מן החוויה של ראיית רב מתהלך בטלית והם מכבדים אותו, מפסיקים את המשחק לכבודו, בתוך תוכם נוצר הניצוץ היהודי וחלקם תיקנו את מעשיהם. ומה אנו ברחובותינו בהם נהלך ברגש, צר לנו כי לא נמצא את רבני ישראל או שומרי המצוות מתהלכים בתוך המרחב הכללי, ונער יספרם.
להיות שליח
יש החושבים שכדי להיות שליח חב"ד יש צורך לצאת אל הודו נפאל ועוד, כדי להקים בית חב"ד, אחיי ורעיי נא דעו כי כל יהודי שומר מצוות החיי בתוך בניין מעורב משמש כשליח, איני צריך להרחיק למזרח הרחוק. ביתי בתוך עמי וכדייר שומר מצוות יחידי בתוך בניין של 36 משפחות הוא פתוח לשאלות הקשורות בענייני דת, מסייע ברכישת מזוזות או תפילין, משוחח איתם על עניינים כללים, דואג לרווחת הבניין בתחום הרוחני. בחג הפורים משלוחי מנות מפוזרים בין שכניי ולא מכריי, ילדיהם מתארחים בסוכתי ומקשטים אותו, שכניי מוזמנים לסוכתי ולארוחות, ועוד פניות רבות הנוגעות בענייני דת ונפשי מתערבת איתם בישיבות הועד. וגם הם שותפים בהתחשבות בדייר הדתי וכשהוחלט על בניית דלת חשמלית בשבת התאפשרה לי כניסה אחרת שאין גורמת לחילול שבת, אורות המדרגות דלוקות בשבת מאחלים לי שבת שלום לפני עלייתם במעלית (לא של שבת). איני זקוק לשבת ישראלית של בית הלל, אחד משכניי הגר בקומה השישית הוזמן לארוחת ליל שבת, כמובן במאור פנים נכנס לביתי עם בקבוק יין עוד אני מתחבט מה דינו של בקבוק זה והוא מצהיר בפניי שירד במדרגות כי לא היה בטוח אם מותר לו לרדת עם הבקבוק במעלית!.
אותם החוששים לגידול ילדים בשכונה מעורבת, מחקרים הראו שאין ערובה שילדיי יהיו שומרי מצוות גם כאשר גרים בתוך "שמורות הטבע", ומניסיוני הדל מול ילדיי, דווקא גדילת ילדיי בתוך שכונה מעורבת ומפגשם עם הציבור הכללי חידדה את השאלות הערכיות והשאלות דתיות שלהם עוד בהיותם צעירים מאוד בגילם, האם אפשר לאכול אצלם בבית? למה אסור? או כשהתארחה משפחה בביתי מה היא יכולה להביא ועוד שאלות מרתקות שמפגשים אלו יצרו. (אין כאן להביע את דעתי בסוגיית בתי ספר מעורבים הדורשת מערכת יסודות שונים לעומת מגורים בבניין מעורב).
רבים מחבריי בקהילה "אחוזת האתרוג" אינם מודעים למתרחש ברחוב אחד קדימה איך נראה יום השבת או יום הכיפורים או שאר החגים, כיצד העם מתנהג ביום זה ! וכיצד הם יכולים להשפיע ולסייע.
קיומן של מצוות רבות הן מצוות חברתיות ואינן יכולות להתרחש רק בסביבה דתית בלבד, הדלקת החנוכייה היא פרסומא ניסא הצריכה להתרחש גם אצל הציבור הכללי. שותפות בבניין הסוכה או בלהתארח בסוכה אינה יכולה להתרחש בדירות עם מרפסת סוכה, הכיצד יוכל להיכנס לסוכה? לעומת סוכה המונחת ברחוב פתוחה לכלל ישראל. מצוות משלוח מנות המועברת בין ציבור דתיים שעד לפעמים גם משלוח המנות שלך חוזר אליך אין בה ריח של משלוח מנות ויכולה להתקיים דווקא אצל רעיך שאינן מכיריו מנהג זה ועל זה הדרך!
עוצמתם הרוחנית של בניין המצוות יכולה להתרחש רק בשכונה מעורבת בבניין מעורב האישה השונמית חוששת מן האפשרות שהיא תוזכר לבד, ומעדיפה להיזכר בתוך הכלל. כיצד יכול אדם להיזכר בתוך הכלל? רק כאשר ישתף עצמו עם הציבור! רק אם הוא רואה את עצמו כחלק מהציבור הכללי בעיר , דואג לו וחרד לו, הוא הופך להיות חלק מהציבור.
חז"ל העמיקו בעומק סוד עניין החלבנה הקיימת בקטורת.
"... כי שלמות הפרטים, נמצאות בכלל, ואיזה חסרון שיהיה בפרטים לא ימצא בכלל, אבל אפשר שחסרון אחד מן הפרטים יוצא מהשלמויות שביתר הפרטים מן הכח אל הפועל. וזהו העניין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטרת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכיות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם. וכן על צד המשל, אם ימצאו בכלל אחד, פרטים בעלי חסרון מאשר יכביד עליהם הכח המעורר לנקמה בלתי משוערת, [אלא] בהימצאם בתוך הכלל, יעוררו כוחותיהם למה שראוי בפעל הזה .." (דרשות הר"ן - הדרוש הראשון)
סיומו של חודש תשרי הוא חג שמחת תורה, דווקא חג זה המאפשר לכלל עם ישראל לחבק את התורה ולרקוד יחד לב אל לב, אך מה עם ראשית השנה?
"אין האדם רשאי להיקרא אידיאליסטון אלא מתוך המעשים שמוטל עליו לעשותם לשם תועלת החיים חיי היחיד וחיי הציבור. נמצא שלא די לאדם לדעת את חוקי האידאל ותורתו בכדי להיות אידיאליסטון ...כך לא די לאדם מישראל לדעת את תורת היהדות וחוקותיה בכדי להיות עברי – העיקר חסר מן הספר : המעשה ! אנשי מעשה מכניסים חיים בחיים ובחברה, אנשי מעשה בעלי רוח יתירה, יוצרים חיים חדשים מתוך שאיפה מסתורית שבישן ומכניסים אור חדש בישן. אנשי מעשה – אפילו מבני ההמון שעל ידם האידיאה מתלבשת בחומר המעשים ואורה מתגלה ומאיר ומחדש, אינם נבראים אלא על ידי חינוך : חינוך שמביא למעשה! (מכמני עוזיאל חלק ג , עמ' קצט)
הרב קוק זצ"ל באורות התשובה מרחיב רבות בעניין התשובה הכללית והמחויבות של תשובה כזו, בסיום ספרו, תוספות התשובה מתאר הרב את פרקי ההתקרבות של תשובת הדור:
"ארבעת הפרקים, שהחינוך של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה, צריך שיתקרב על ידם אל מקור הקודש, הם: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, וקיום הדת. אין שום אדם מישראל יכול לסלק את עצמו מכל מה שנוגע לכבודה של דת ישראל ...אחרי שחובת הכבוד תתמלא יבוא התור לפתח את רגש החיבה לדת...ורק אחרי ההכרה שתבוא אחרי הכבוד והחיבה, יכולים אנו לקוות לקיום הדת, לאור של תשובה שתופיע על כל אחינו מקרוב ומרחוק, לשוב לצור ישעם ומשגבם, ובזה המפתח של הגאולה הוא גנוז". (אורות התשובה, תוספות פסקה ח')
תקנות חכמי ישראל
בימים אלו מחויבים אנו לתקן את הקלקול, חכמי ישראל ידועים בהקפדתם על קיום מצוות ובדרישתם מן העם להקפיד ולקיים את התורה בבחינת בין אדם למקום, אך עליהם גם להשמיע את קולם ולהנחיל לכל העם היושב בציון ובפרט לצעירי הציבור הדתי את מחויבותם לכלל ישראל, ולצאת בקריאה "היו לא תהיה" גם בעניינים חברתיים ולא להשאיר את בניין הארץ לעסקני הנדל"ן. וכך נהגו בארצות הגולה כל קהילה וקהילה קבלה על עצמה תקנות. במדינות אשכנז היו תקנות הקהל וילנא, פראג ועוד חתומות על ידי ראשי הקהל ואחריהם חתמו הרבנים. אולם בקהילות הספרדיות התקיימו תקנות חכמים, החכמים הם שתיקנו ואחריהם חתמו ראשי הקהילה. רבי אברהם אנקווא זצוק"ל סידר את התקנות מתקופת חכמי ספרד ועד חכמי מרוקו האחרונים בספר בשם כרם חמר על מנת שבית דין יפסוק על פיהן, וכך המשיכו חכמי מרוקו עד לפני 50 שנה לתקן תקנות לתיקון הדת, תיקון החברה והעולם בספרו "כרם חרם" ניתן לראות תקנות נועזות שקבעו חכמי הדור לרווחת הקהל ולדאגה לכלל הקהל, כגון תקנה למעט בהוצאות חתן, טופס הסכמה למעט בתכשיטין תקנה על ריבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים ועוד רבים. אנו בדורנו זקוקים לאנשי חיל היכולים לתקן תקנות ולצאת בהצהרות אל צאן מרעיתם בבחינת עזרא הסופר המכנס את כל העם לאספה מיוחדת בראש השנה ומתקן תקנות לתיקון פני החברה והדת והעם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם: " לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".