חג של חופה וקידושין- מנהגי החג

                                       

חג של חופה וקידושין / מאיר אביטן 

מהקמת אפריון בבית הכנסת וקריאת פיוטי "כתובה", ועד שבת כלה ושבע ברכות: רבים ממנהגי חג השבועות בקהילות צפון אפריקה שאבו השראה מסדרי החופה והנישואים, כביטוי לברית שבין הקב"ה ועם ישראל

פורסם במקור ראשון סיון תשפ"ב לקריאה מתוך מוסף שבת מקור ראשון


יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ/ לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ/ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה… וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי/ וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי/ הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי… אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים/ יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים/ חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים/ אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת/ נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת/ יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת/ יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל/ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל/ הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל…

במילים אלה נפתחת ה"כתובה" אשר יהודי צפון אפריקה ועוד קהילות רבות נוהגים לקרוא בחג השבועות קודם הוצאת ספר תורה, פרי יצירתו של הפייטן רבי ישראל נג'ארה. מנהגים לא מעטים הועתקו מנישואי חתן וכלה אל חג השבועות, וזאת משום שהחג נתפס במסורת ישראל כנישואין של עַם ישראל עִם התורה. מנהגים אלה הוסיפו הדר וכבוד ליום מעמד קבלת התורה, וראוי להחזיר חלק ממנהגים אלו לעם המתחדש בציון. להלן נסקור כמה מהם.

ההכנות לחג השבועות מתחילות שבת קודם החג. רבים מכירים את המנהג אצל קהילות אשכנז לקיים "שבת כלה". בקהילות אלו השבת שלפני החתונה היא בעיקרה "שבת חתן", וגם משפחת הכלה משתתפת בשבת זו, והכלה נותרת לבדה בביתה, שהרי החתן והכלה אינם מתראים שבוע קודם החתונה. על כן נהגו חברות הכלה להיות נוכחות עמה בשבת זו, לשמוח ולערוך יחד "שבת כלה".

גם אצל קהילות המגרב קיימת "שבת כלה" בשבת שלפני החתונה, אך במתכונת שונה והפוכה: החתן, הוריו ובני משפחתו, מתפללים בבית הכנסת של משפחת הכלה. מנהג זה לא הוטמע אצל בני הקהילה בארץ ישראל, אך בשבועות הוא נוכח. אנו מכירים את "שבת הגדול" – שבת שקודם פסח, ו"שבת שובה" – שבת שקודם יום הכיפורים. שבתות אלו מוכרות בין השאר בגלל דרשותיהם של הרבנים קודם החג. במסורת יהודי מרוקו יש חשיבות גם לשבת שקודם חג השבועות, הנקראת "שבת כלה". התורה היא בבחינת כלה, והחתן – הוא עם ישראל – יוצא אז לקראת כלתו ובחירת ליבו, היא התורה.


ומה עושים בשבת זו? זכורני כילד בעיר באר־שבע, בבית הכנסת של מו"ר אבי וחברו לתורה רבי חיים שושנה זכרונם לברכה, שהיו דורשים בשבת זו, שבת כלה, בענייני מעלת התורה, הלימוד בתורה וההכנות לחג השבועות, ממש כמו שבת הגדול ושבת שובה שהיו דורשים בבתי הכנסת בעיר. כמה חבל שמנהג "שבת כלה" פסק בעת הנוכחית. מן הראוי לשוב ולהנהיג שבת זו כיום, ולדרוש בענייני התורה וחג השבועות.

צעיפים רקומים ומטפחות משי

כשנסתיימה לה שבת כלה, וחג השבועות ממשמש ובא, גבאי בית הכנסת נערכים לקראת הכנת "חופת הנישואין" ומקשטים את בתי הכנסת, הבמה וההיכל בפרחים ובאילנות, כפי שכתב הרמ"א:

          ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה (אורח חיים סימן תצד).

מנהג זה היה למורת רוחו של הגאון מווילנה שהשתדל לבטלו "משום שעכשיו חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם". אך המנהג הוותיק השתרש בקרב העם, והרבה טעמים נאמרו בו – זכר לשמחת מתן תורה, שהיו עשבים סביב ההר; או כדברי ה"מגן אברהם", משום שבחג נידונים על הפירות, ועוד.


מנהג זה התקיים גם בקהילות צפון אפריקה, שם נהגו לקשט את בית הכנסת בפרחים ושושנים ובמרבדים של שטיחים. והיו קהילות שהוסיפו ליד ארון הקודש היכל שנקרא בשם "טאלאמון" – אפריון, כרמז לאפריון שנוהגים להכין לכלה ביום הכלולות. ספרי התורה קושטו בצעיפים רקומים ומטפחות משי, שהנשים הביאו לבית הכנסת לכבוד התורה.

          עוד היו נוהגות להביא שושנים, כאותה שושנה המעטרת את חופת הכלה. וכך תיאר הרב רפאל ברוך טולדנו:

          עוד יש נוהגים בחג השבועות לפזר שושנים בבית הכנסת ומשליכים על ספר התורה בהוצאתו מן ההיכל ובחזרתו, גם יש נוהגים ליתן מיני שושנים בעששיות ותולין אותה בבית הכנסת.

ומוסיף הרב יוסף משאש:

          בערב חג השבועות קודם ערבית מביא השמש לבית הכנסת אגודות גדולות של פרחים ושושנים ומניחים בתיבה, אחת מימין ואחת משמאל.


משעה שהוכנה החופה נתרגשו כל העם לקראת הכלה, ובעת הוצאת ספר התורה היו עושים הקפות בשירה ובשמחה ממש כשמחת תורה. ובאותו מעמד היו כניצבים מתחת לחופה, והחזן מוציא את ה"כתובה" והייתה נקראת ברטט וברגש. פיוטים אלה חיקו את תבנית הכתובה לנישואי חתן וכלה, והעמידו שטר כתובה בין הדוד – הקב"ה, לרעיה – כנסת ישראל, כאשר התורה היא המוהר המועלה לכלה.

בפתיחת דבריי הבאתי את כתובתו של ר' ישראל נג'ארה, הפיוט אשר נתקבע במחזורי הקהילה בעת הוצאת ספר התורה. אך נשתיירו עוד עשרות רבות של נוסחי כתובות שהיו משוררים בעת הוצאת ספר התורה. רבים מחכמי הקהילה חיברו פיוטי כתובה. כך למשל שורר הרב יוסף משאש:

          יום ששה בסיון יום בו שבת צור קדם/ באלף שלישי שנת חשק"ם וכבודם/ מן היום אשר ברא א־לוהים אדם/ איך השם הטוב חתן נעים וטוב תואר/ גבר חכם בעוז שבחו מפואר/ ישראל אשר בך אתפאר (נר מצוה עמ' קצג)

הקשר בין מתן תורה לנישואי חתן וכלה בא לידי ביטוי גם בתחומים נוספים. וכך דרש הרב יוסף משאש בדרשתו לחג:

ומפני חיתון הזה מצוה עלינו בהנחת תפילין של יד לכרוך על אצבע האמה שלוש כריכות, דוגמת טבעת הקידושין מיד החתן על אצבע הכלה.

מו"ר אבי עליו השלום הייתה לו טבעת חותם (מעת נישואיו) המונחת בידו הימנית, והיה מלמדנו שידו השמאלית נשואה אל התורה על ידי טבעת התפילין, ובידו הימנית טבעת החותם. כך אני נוהג, ומשעה שדרשתי זאת כמה מחבריי ובני קהילתי תיקנו טבעתם ליד ימין.

כוסות חלב ומלחמות מים

משנסתיימה קריאת הכתובה היו שרים, רוקדים ומפזזים עד הגעת התורה אל הבימה המעוטרת בשושנים, ואף היו קהילות שרקדו עם התורה כשמחת התורה, אך גם מנהג זה נתמעט מפני עייפותם של ישראל שהיו ערים כל הלילה.

ומה היו שרים? פיוטים רבים המתארים את אהבתם לתורה כאהבת הדוד לרעיה, אהבה עזה אשר לא תכבה. כארבעה פיוטים נכתבו לחג השבועות רק על ידי רבי יעקב אבן צור, ואילו השיר המוכר לכולנו, אשר חובר לכבודה של התורה, נכתב על ידי רבי רפאל ברוך טולידאנו:

          אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה/ מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה/ נֶאֱמָן שְׁמוֹ בָּחַר בְּעַמּוֹ/ לִהְיוֹת לוֹ לִשְׁמוֹ אֻמָּה נִבְחָרָה…

וכשהיו חוזרים משעת החופה והריקודים אל הבית, היו נוהגים לאחר הקידוש לשתות חלב ולסעוד את הלב במאכלי חלב. מנהג זה ידוע וטעמים רבים ניתנו לו. יש הקושרים אותו לביקור שלושת המלאכים אצל אברהם, ויש הקושרים אותו למשה שנולד ביום השביעי בחודש אדר ונשאר בבית במשך שלושה חודשים עם בני משפחתו, וביום השישי בחודש סיוון הונח בתיבה על הנילוס, והיה נער בוכה ולא נרגע עד שינק משדי אמו (על פי סוטה יב, ע"ב). טעם אחר הביא המשנה ברורה:

          ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה… וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צווה ה' ולנקר                חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים… על כן בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה.

טעם אחר הוא משום שהתורה נמשלה לחלב, על פי הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך". אך אנו נמשיך בחיבור שבין נישואי חתן וכלה לנישואי עם ישראל והתורה. מנהג בני הקהילה לאחר החתונה היה שקרובי החתן קידמו את פני הכלה בכוסות של חלב, והביא טעם זה הרב יוסף משאש:

          נראה לי טעמא אחרינא על פי המנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב והטעם שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וגם ישראל במתן תורה היו דוגמת חתן והתורה היא הכלה,           ולכן תקנו הראשונים סדר כתובה שקורין בשבועות בעת הוצאת התורה ועל כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה כמאכלי חלב לרמוז לעצמינו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה ויונקים חלבה וטובה (מים חיים א, עמ' קעד).

מנהג נוסף שהתקיים, אך עליו יצאו עוררין ואף חכמי הקהילה צווחו עליו, הוא המנהג המכונה בפי הנערים "מלחמת מים". בשורשו היה הוא כמנהג מאכלי חלב, והביאו סימנים לדבר: משה הונח בתיבה בשישה בסיון על שפת היאור והמים הצילוהו, ועל כן נוהגים לשפוך מים אחד על השני כדי לחבב את המים, שעל ידם ניצל מקבל התורה. טעם אחר הוא לזכר אותה שעה של מתן תורה, שאז פרחה נשמתן של ישראל אחר ששמעו הדיבור מפי הגבורה, והקב"ה הוריד טל תחייה להחיותם.

טעם מוכר יותר, שמובא אצל חכמים רבים, הוא שלאחר תפילת מנחה היו קוראים את האזהרות – פיוטי תרי"ג מצוות, באופן שכל אחד מהקהל מקריא בית אחד, ומי שיפול עליו הגורל בבית האחרון היו שופכין עליו מים ושמחין וצוחקין. ובוודאי הדבר מפני שהתורה נמשלה למים, כמו שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". ואני שמעתי מפי רבותיי עשהיו נרדמים בתיקון והיו מזלפין אחד על השני כדי להיות ער בשעת לימוד התורה.

אך מנהג זה נתפשט ממקורותיו, והחלו ילדי ישראל להתחמש ברובי המים וארטילריה כבדה שלא שיערו חכמים ואשר גרמו לבעיות הלכתיות. על כך יצאו חכמי התורה בפסיקותיהם לאסור, כפי שפסק הרב יוסף משאש:

מנהג זה של שפיכות המים בחג השבועות… אצל אנשים רקים דוקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה… והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט הן אסור צערא דגופא … אסור המחלוקת וכו' ועל כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות מנהגם, אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום (מים חיים א, קעה)

בעת שמחת חתונתי, וכך בכל חתונה, נהגו לזלף מי שושנים על החתן והכלה, וכך נהגו גם בעת שמחת התורה בהקפות, שהיו רוקדים ומזלפין מי שושנים. ואולי היה אפשר ללמוד מכך את מנהג שפיכת המים, אך מאחר שמנהג זה השריש בתוכו מכשלות מן הראוי לבטלו במתכונתו הקיימת. ואני נוהג רק בשולחן החג בזילוף מועט של מים ומלמד את בני הבית "אין מים אלא תורה", וכדברי הגמרא:

אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה (תענית ז ע"א).

שבוע של תורה

משעה שנישאו החתן והכלה ויצאו אל ימי שבע הברכות, נהגו לקיים סעודות לאחר החתונה. גם מנהג זה הועבר אל ימי חג השבועות, והשבוע שלאחר חג השבועות נקרא "א־סבע – ייאם דתורה", כלומר שבוע התורה, הרומז לשבעת ימי החופה של חתן וכלה. והיו מקדישים ימים אלו בבתי הכנסת כשבעת ימי התורה, בכדי להמשיך את אור התורה הזוהר בימים אלו.

מנהג זה דומה לזמן בית המקדש, שבו היו מקריבים בחג השבועות קורבן עולה ושלמים, ומי שלא הקריבם בחג השבועות יכול היה להשלימם בששת הימים שלאחר החג. ומאחר שראויים ימים אלו להשלמת הקרבנות הרי ששמחת החג נמשכת במידה מסוימת, ועל כן אין נוהגים לומר תחנון, כפי שאין אנו אומרים תחנון כשמתפללים עם החתן עד שבעה ימים מיום החופה.

איחודם של שבטי ישראל בארץ ישראל יצר כור היתוך ישראלי, אך במסע הזה לא מעט מנהגים שורשיים של קהילות רבות, אשר מוסיפים חיות, נשתכחו מן העם, והיו אף מן הדורשים לגנאי מנהגים משום שלא ידעו שורשם וטעמם. ומה שמחה וכבוד לתורה להעניק לה את שבת הכלה או את שבעת ימי התורה לעם המתחדש בציון, ובכך להחזיר תורה למקומה.