חומש שמות

פרק א'       תחילת שעבוד ישראל במצרים,   גזירותיו של פרעה

במצרים קם "מלך חדש על מצרים" – פרוש 1: קם מלך חדש ממש (המלך הקודם מת).

                                                     פרוש 2: נתחדשו גזירותיו – המלך גזר גזירות חדשות. 

   "אשר לא ידע את יוסף" (פסוק ח') – המלך עשה עצמו כאילו לא הכיר את יוסף (רש"י).

הריבוי המהיר של בני ישראל במצרים עורר את חששו של מלך מצרים פן יתרבה עוד יותר, יצטרף לאויבי מצרים הנלחמים נגדם, ולבסוף –  "ועלה מן הארץ" –

פרוש 1: עם ישראל יעזבו את ארץ מצרים.

פרוש 2: המצרים יעזבו את מצרים, כתוצאה מכך שעם ישראל ישתלטו על ארץ מצרים.

הפתרון: "הבה נתחכמה לו" –

פרוש 1: נתחכם לעם ישראל (נגזור נגדם גזירות).

פרוש 2: נתחכם לקב"ה  {המצרים ידעו שה’ מעניש מידה כנגד מידה, ולכן חשבו להתחכם לה', והחליטו לזרוק את הבנים של ישראל ליאור. ע"י כך ה' יצטרך להענישם במים (מידה כנגד מידה), אך לא יוכל להענישם, שהרי ה' הבטיח שלא יהיה מבול}.

החשש של מצרים מפני ישראל, שבהתרבותם יהפכו לעם נבדל מהמצרים, היה לכאורה מוצדק. אלא שהם נקטו בדרך הלא נכונה לטיפול במצב. היה עליהם לשלח את בני ישראל ממצרים, ואילו הם בחרו לענות ולשעבד את ישראל.

פתרון שני: משלא צלח הפתרון הראשון להעבידם בפרך הגה פרעה רעיון נוסף, וציוה על המיילדות העבריות להמית את הזכרים בישראל.

בזכות המיילדות העבריות שפרה ופועה (בדרש: יוכבד ומרים) לא נתקיימה גזירה זו של פרעה, ואז נתן ציווי לכל עמו (פתרון שלישי): "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון".

*הערה: בפסקה הראשונה בפרק (א'- ז') מדובר על ריבוי ישראל, ושם נזכר לשון ריבוי שבע פעמים (כגון: וירבו, ויעצמו וכו'). בפסקה השנייה (ח'- י"ד) מדובר על עבודת הכפייה שנתן פרעה על ישראל, ושם נזכרו שבע לשונות של עבודת פרך, (כגון: ויעבידו, בכל עבודה, פרך וכו'). בפסקה השלישית (ט"ו- כ"ב) מדובר על הגזירה על הבנים והצלתם ע"י המיילדות, ושם נזכרו שבע פעמים "מילדת" או "מיילדות".

גזירות פרעה