על סדר ראש השנה מאיר אביטן
להורדת חוברת חצי A5 - חוברת סדר ראש השנה עם טעמי המנהג
סדר ראש השנה עם טעמי המנהג- מאיר אביטן .pdf
כרטיסיות הסימנים – מאכלים / קבצים להורדה:
תפוח בדבש: תפוח בדבש.pdf
תמר: תמר.pdf
כרתי - כרישא: כרתי.pdf
סלק: סילקא.pdf
קרא – דלעת: קרא דלעת .pdf
רוביא - לוביה: רוביא -לוביה.pdf
רימון : רימון .pdf
דגים: דגים.pdf
ראש של כבש: ראש של כבש.pdf
סימנים נוספים: סימנים נוספים .pdf
הורדת כל הכרטיסיות בגודל A4
הורדת כל הכרטיסיות בגודל A5
מבוא: ראש השנה - מהות החג
קובץ להורדה מבוא ראש השנה:
מבוא ראש השנה .pdf
חודש ניסן וחודש תשרי
במקרא החודש הראשון לתחילת השנה הוא חודש ניסן, וכך כתוב בספר שמות (י"ב, ב'):
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". בחודש זה (ניסן) יצאו בני ישראל ממצרים והפכו להיות עם.
היהדות באתיופיה קרובה ברוחה ליהדות כפי שהתקיימה עד לימי בית ראשון. לכן מתבססים יהודי אתיופיה על לוח השנה העברי הקדום שמוזכר בתורה חודש ניסן, לכן יהודי אתיופיה חוגגים את ראש השנה, הנקרא חג לְיסֵן, ב-א' בניסן.
א' תשרי לא נזכר במקרא כראש השנה אלא כיום תרועה, וכך נאמר במקרא בספר במדבר (כ"ט, א'):
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (שביעי מחודש ניסן) בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם".
השם ראש השנה מקורו בספרות חז"ל, ובמסורת היהודית נקבע חג זה – ראש השנה - ליום הראשון בשנה לצורך מניין השנים בלוח העברי, וכן לצורך חשבון מניין שנות השמיטה והיובל. וכך מופיע במשנה, במסכת ראש השנה (פרק א'): "באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות".
אם כך, ראש השנה החל בתשרי הוא ראשית השנה החקלאית בארץ ישראל, שבה מתחילות החרישה והזריעה, וכן תחילת עונת הגשמים.
הקהילה העולה מאתיופיה מכנה את ראש השנה בשם "ברהן סרקה" ובעברית "זריחת האור", הוא אור השנה החדשה.
ראש השנה כיום הדין
על פי המסורת, בא' בתשרי – היום השישי לבריאת העולם – נברא האדם הראשון (עפ"י אחת הדעות בתלמוד). גם במסורת של הקהילה האתיופית היא, שתחילת בריאת העולם והאדם הייתה בראש השנה.
בנוסף ביום זה עמד האדם הראשון למשפט, על כן מכונה יום זה "יום הדין". כך נאמר במדרש ויקרא רבה, דברים שאומר ה' לאדם הראשון:
"זה סימן לבניך שעמדת לפני בדין היום ויצאת בדימוס (פטור מעונש/זכאי). כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס".
כך נתקבל שא' תשרי איננו חג של עם ישראל בלבד - יום המלכת ה'. ראש השנה הוא גם חג כלל-אנושי, הנוגע לכל העולם ולכל בני האדם. הוא יום הדין "לכל בָּאֵי עולם", יום שבו דן ה' את עולמו על מעשיהם בשנה שחלפה וגוזר את דינם לשנה הבאה.
למעשה בלוח השנה העברי קיימים שני חודשים המסמלים את תחילת השנה.
הראשון הוא חודש תשרי – החודש הראשון לבריאת העולם. א' תשרי הוא ראש השנה ויום בריאת העולם, יום הדין ותחילת השנה החקלאית בארץ ישראל.
השני הוא חודש ניסן – החודש שבו יצאו ישראל ממצרים והפכו להיות עם.
שמו של חודש תשרי
כמו שמותיהם של שאר החודשים, גם השם תשרי הגיע אלינו מבבל, מן השפה הארמית. שבי ציון, שחזרו מגלות בבל ליהודה לפני כ-2,500 שנה, הביאו איתם את השמות של חודשי השנה העברית המוכרים לנו גם כיום. המילה "תשרי" באה מן המילה הארמית "תשריתו", שפירושה בעברית התחלה. כפי שראינו חודש זה הוא ראש השנה לשנים.
מנהגי החג
בערב ראש השנה נוהגים לקיים סעודת חג ומשלבים בה מאכלים סמליים. בראש השנה מתפללים תפילות חג ותוקעים בשופר - "יום תרועה". התפילה המרכזית בחג היא תפילת מוסף המזכירה שלושה נושאים הקשורים למהותו של חג ראש השנה: מלכויות, זיכרונות ושופרות.
במלכויות אנו מפארים את הא-ל כמלך על כל הארץ.
בזיכרונות אנו מתארים את הא-ל כזוכר הכול, ומבקשים שה' יזכור את עם ישראל וזכירת עקידת יצחק.
בשופרות אנו מתארים את הופעת הא-ל במעמד הר סיני על ידי קול השופר.
הקטעים מלכויות, זיכרונות ושופרות נאמרים בזה אחר זה ומובאים בהם פסוקים מן התנ"ך הקשורים לנושא. בסיום כל אחד מהם, על פי מנהג רוב העדות, תוקעים בשופר.
אף שהימים הללו הם ימי דין, אין אלה ימים של עצב אלא ימים של שמחה, תקווה והתחדשות. לכן נוהגים לשלוח איגרות ברכה וכרטיסי ברכה וירטואליים, ובהם איחולים בלשון: "לשנה טובה תיכתבו ותחתמו".
מקור המנהג לאכילת סימנים
להורדת הקובץ: פתיחה סדר ראש השנה .pdf
בתחילת הסעודה בערב ראש השנה נוהגים לקיים 'סדר ראש השנה'. זהו מנהג עתיק יומין, ויש המקיימים אותו לאחר הקידוש ויש המקיימים אותו לאחר ברכת המוציא. בערב זה נוהגים לאכול 'סימנים' - מאכלים מסוימים המסמלים תקוות ובקשות לקראת השנה החדשה, ולכל מאכל מצרפים ברכה-בקשה המתאימה לו ולתקווה המיוחסת לו. הברכה מתחילה במילים: "יהי רצון מלפניך... ש..." הברכות והמשאלות הנלוות לכל סימן הן שאיפות וציפייה לשנה טובה יותר, ואנו מאמינים כי יש להן כוח סגולי מיוחד המשפיע על מזלנו בשנה החדשה. בקהילות ישראל לעדותיהן השונות נפוצו מנהגים שונים לסוגי המאכלים שיש לאכול בערב זה.
יסודו של מנהג זה כבר בדברי חז"ל בתלמוד הבבלי[1] (מסכת כריתות דף ו' עמוד א'):
"אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי"
תרגום: עכשיו, שאמרת שלסימן ישנה משמעות, יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה קרא – דלעת, רוביא – לוביה, כרתי - כרשה, סילקא - סלק ותמרי - תמרים.
חז"ל מזכירים את המאכלים האלה, ששמם (חלקם בארמית) או טבעם של המאכלים רומז לסימן טוב והם מתאימים לתוכן התפילות שאנו נוהגים לומר לפני כל אכילת מאכל.
התלמוד במקור שלעיל מזכיר רק את האכילה, ובמקום אחר הוא מזכיר שיש לראות את הפרי ולא לאוכלו ואינו מזכיר את הבקשות הנלוות לאכילה. מאוחר יותר התווספו הבקשות-התפילות לאכילת הסימן.
השאלה העולה: כיצד אכילת סימן – מאכל - משפיעה על העתיד? גדולי החכמים כבר שאלו מהו מקומו של מנהג זה. האם מנהג זה אינו ניחוש, האסור על פי התורה? (ה'ניחוש' היה נפוץ מאוד בעולם העתיק, דומה לאמונה התפֵלה בת ימינו - חתול שחור ועוד.)
כדי למנוע מהמון העם את חטא הניחוש בסעודת ראש השנה, נוספה במרוצת השנים לכל אחד מהמאכלים הסמליים גם אמירת תקווה ותפילה לא-ל שיסייע בהגשמת המטרה והבקָשָה. וכך היה מנהגו של רב האי גאון,[2] שהיה לוקח כל אחד ממיני המאכלים ואומר: "קָרָא - ייקרע גזר דיננו, רוּבִּיָא - ירבו זכויותינו וגו'", כבקשה לה'.
השל"ה[3] כתב: "אלא הענין הוא שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם... ויתפלל על הדבר הזה... נמצא, העיקר הוא התעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפילתו..."
וכן המאירי[4] כתב שהיו מושחים את המלך למלוכה ליד המעיין, כסימן טוב שמלכותו תימשך כמעיין נובע. הוא כותב שלכך נועדו גם סימני ראש השנה, לרמוז לדברים הטובים הרמוזים בפירות. כלומר, הסימנים הם מקור השראה כדי להתפלל טוב יותר, אך אינם פועלים כלום, ולכן אין בזה משום ניחוש.
בניחוש אדם אומר שאם יקרה דבר מסוים, הרי שיפעל או יתנהג בצורה מסוימת. במקרה של אכילת הסימנים זה הפוך - האמירה שלפני אכילת הפרי קובעת שהמציאות תהיה טובה. הסימנים אינם מגלים לנו מה לעשות, אלא הם יוצרים את המציאות. בעת אכילת הסימנים אנו מבקשים ששנה זו תהא שנה טובה ומלאה באותם דברים טובים שביקשנו בעת אכילת הסימנים.
בפעולה זו של אכילת הסימנים ואמירת הבקשות אנו מביעים רצון לפתוח דף חדש, חלון הזדמנויות, ציפייה למשהו טוב, תקווה חדשה ועוד. כבר בתחילת השנה אנחנו מנסים להרגיל את עצמנו ואת המשפחה כולה להסתכל על הטוב ולחפש את הדברים הטובים. אנו רוצים לפתוח בעין טובה, לראות טוב ולמצוא זכות וחיוב בכל אדם וחבר. הסימנים מזכירים לנו שצריך לפעול בראייה טובה ובצורה טובה בכל מעשה, והתקווה שלנו היא שזה ישפיע על כל ימי השנה.
משום כך האמינו חכמים שכל אחד מהמאכלים הנאכלים בראשיתה של השנה החדשה, עם הבקשות - התפילות הנלוות - הוא "סימן" לבָּאות ותפילה על עתיד טוב והתחדשות בשנה הקרובה. כך שמעבר לתפילה הנאמרת אפשר לכוון ולהוסיף בלב כל דבר המפריע להצלחה ופוגע בה.
הסימנים הם סמלים ורמזים בלבד. מי שאינם מעוניינים לאכול סימן - מאכל כלשהו - לא חייבים (אבל כמובן שגם לא מברכים על הפרי או הירק). בכל מקרה, אין שום מניעה לומר את הנוסח "יהי רצון מלפניך... ש...", הנאמר בדרך כלל יחד עם אכילת הסימן.
הערות :
[1] תלמוד בבלי: חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי בבל וארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית. התלמוד הבבלי נכתב בעיקרו כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה.
[2] רב האי גאון (939–1038): אחרון גאוני בבל, ראש ישיבת פומבדיתא. ענה על אלפי שאלות שנשלחו אליו על ידי יהודים ברחבי אסיה, אירופה וצפון אפריקה, בכל תחומי היהדות.
[3] רבי ישעיה הלוי הורוויץ (1630-1558): כונה השל"ה על שם חיבורו "שני לוחות הברית". היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.
[4] המאירי: רבי מנחם בן שלמה למשפחת המאירי, המוכר בעיקר בשם 'המאירי' (1249–1315), מגדולי מפרשי התלמוד הבבלי וחכמי פרובנס. תושב העיר פרפיניאן שבפרובאנס (כיום בחבל לנגדוק-רוסיון שבדרום מערב צרפת).
סדר האכילה וסוגי הירקות והפירות
להורדת הקובץ: סדר האכילה וסוגי הירקות והפירות .pdf
בקהילות רבות נוספו עוד מאכלים שונים הקשורים לסימני ראש השנה, וגם הם רומזים לסימן טוב המתקשר בשמם.
ההלכה קובעת שפירות העץ קודמים לפירות האדמה והירקות, וכן שבפירות העץ יש קדימה לפירות משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, ולכן מקדימים תמר ורימון באכילה. אך גם בזה יש מנהגים שונים ויש הנוהגים לפתוח באכילת הפרי החביב, ולכן מתחילים בתפוח בדבש.
בערכת הכרטיסיות שלפניכם כל כרטיסייה מייצגת מאכל מסוים, כך שתוכלו להשתמש בהן בסדר ראש השנה על פי המנהג הקיים בביתכם.
נציע כאן שלושה מנהגים עיקריים בסדר האכילה, ואתם תבחרו את הסדר כמנהג משפחתכם. אם אין מנהג מסודר במשפחה, תוכלו לבחור אחת מן האפשרויות המוצעות ואף לשלב ביניהן.
מנהג קהילות מרוקו, תוניס אלג'יר ועוד |
תפוח בדבש / מבושל בסוכר |
כרתי – כרשה |
סילקא - סלק |
תמרי |
קרא - דלעת |
רוביא |
רימון |
דגים |
ראש כבש |
חלק מקהילות עדות ספרד |
תמר |
רוביא |
כרתי |
סלקא |
קרא |
רימון |
תפוח בדבש / מבושל בסוכר |
ראש כבש |
חלק מקהילות אשכנז |
תמר |
רימון |
קרא - דלעת |
רוביא |
כרתי – כרשה |
סלק |
גזר |
תפוח בדבש |
ראש של דג |
יש הנוהגים להוסיף ריאה, חבושים ועוד. כמו כן יש הנוהגים לשמור פרי חדש כגון רימון או תמר ליום השני של ראש השנה, ובמהלך הסדר מוסיפים את הפרי החדש.
נוהגים לברך על המאכל את הברכה הראויה לו, לטעום מעט ואז לומר את הבקשה: "יהי רצון מלפניך... ש..." ויש נוהגים לומר קודם "יהי רצון ש... " ואחר כך לברך.
אנו ממליצים לפעול כך:
בחירת הסימנים - המאכלים: תוכלו לבחור חלק מן הכרטיסיות ולשתף את בני הבית בסדר ראש השנה, ובנוסף תוכלו להציע מאכלים נוספים ובקשות חדשות.
חלוקת כרטיסיות לסועדים: אנו ממליצים לחלק כרטיסייה לכל אח ואחת מהסועדים. הכרטיסייה מתארת את המאכל - הסימן - וכוללת את הבקשה "יהי רצון ש..."
הרחבת ידע: כמו כן תוכלו להציע למשתתפים בסעודת החג להרחיב ולספר על הסימן, מתוך המידע המופיע בכרטיסייה שקיבלו או מתוך סיפור שעבר במורשת המשפחתית.
בקשה אישית: כפי שמופיע בכל כרטיסייה, אפשר לשתף את הנוכחים בהצעה נוספת לבקשה אישית הקשורה למאכל הנאכל, נוסף לבקשות המסורתיות.
כרטיסיות הסימנים – מאכלים קבצים להורדה:
תפוח בדבש: תפוח בדבש.pdf
תמר: תמר.pdf
כרתי - כרישא: כרתי.pdf
סלק: סילקא.pdf
קרא – דלעת: קרא דלעת .pdf
רוביא - לוביה: רוביא -לוביה.pdf
רימון : רימון .pdf
דגים: דגים.pdf
ראש של כבש: ראש של כבש.pdf
סימנים נוספים: סימנים נוספים .pdf
כל הכרטיסים להורדה:
תפוח בדבש 
נוטלים חתיכה של תפוח וטובלים אותה בדבש. לפני אכילת הפרי מברכים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
*אם כבר בירכו על התמר או על הרימון אין מברכים שוב, אלא אומרים רק: "יהי רצון..."
לאחר האכילה אומרים:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ
שֶׁ(ת)תְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה.
ויש מוסיפים: מראשית השנה ועד אחרית השנה.
בקשה אישית:
כל אחד ואחת יכולים להוסיף את מה שברצונם להמתיק בחייהם האישים או הלאומיים.
הפרי:
אכילת תפוח בדבש היא מנהג יחסית מאוחר, שהחל באירופה בימי הביניים המאוחרים. אך היסוד לאכילת דברים מתוקים בראש השנה נרמז כבר במקרא. כאשר עזרא ונחמיה מתארים את מהות חג ראש השנה, הם מצווים את העם: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת" (נחמיה ח', י').
מנהג אחר שקיים עוד מימי תקופת הגאונים[1] הוא אכילת תפוח מבושל בסוכר, וכך נהגו קהילות הספרדים. אולם קהילות אשכנז נהגו לאכול את התפוח בדבש, ומשם זה השתרש לשאר הקהילות, אם כי יש עדיין קהילות האוכלות תפוח מבושל בסוכר.
חווה לא אכלה תפוח, זאת טעות שהשתרשה. על פי המסורת היהודית הפרי האסור היה חיטה או ענבים או תאנה, אך בוודאי לא תפוח. כתוצאה מטעות זו הפך התפוח להיות הפרי האסור (פרי עץ הדעת) - ה'פרי הרע' בתרבות הפופולרית.
הטעם לאכילת הפרי:
ביהדות לתפוח יש צדדים חיוביים מאוד, והוא מוזכר לא מעט במקרא, כגון בשיר השירים: "תחת התפוח עוררתיך" ועוד. הבן איש חי[1] כותב: "כי התפוח יש בו שלוש הנאות - טעם, מראה וריח, והוא סימן טוב לבקשתנו שפע הכללי..." כלומר, לפי דברי הבן איש חי, התפוח מבטא את השפע הכללי בשלושה מישורים שונים.
טעם נוסף לאכילת התפוח הוא משום שפעם היו נוהגים לאכול תפוח אחר היין, כדי שלא יזיק היין. אם כן, התפוח הוא "המנטרל" של היין. וכך מופיע בזוהר, שהתפוח בדבש הוא סמל למתיקות בשנה הקרובה ולרצון ובקשה להמתיק את דינו של האדם ביום ראש השנה, שבו הוא עומד למשפט. על כן נוהגים לומר בעת אכילת התפוח בדבש: שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה.
הידעת?
התפוח נזכר במקרא שש פעמים:
בסוף רשימת עצי הפרי החשובים בארץ: "הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה, וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה; רִמּוֹן גַּם-תָּמָר וְתַפּוּחַ, כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ--כִּי-הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן, מִן-בְּנֵי אָדָם". (יואל א', י"ב)
בעל ריח טוב: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים". (שיר השירים ב, ג)
מופיע חמש פעמים כשם יישוב: "מֶלֶךְ תַּפּוּחַ אֶחָד..." (יהושע י"ב, י"ז, כדוגמה)
וכשם אדם פרטי: "וּבְנֵי, חֶבְרוֹן--קֹרַח וְתַפֻּחַ, וְרֶקֶם וָשָׁמַע". (דברי הימים א' ב', מ"ג)
הרמב"ם ממליץ על אכילת תפוח עץ כדי להתרענן ממצב שכרות לאחר שתיית יין. מקובל גם להוסיף קוביות תפוח טרי אל היין, כדי לנטרל את השפעתו המשכרת.
הרמב"ם כותב על התפוח: "אכילת תפוחים וחבושים ומציצת גרעיני הרימון אחרי האוכל, הנה זה ראוי מבחינת הנהגת הבריאות לכלל האנשים". (תשובות רפואיות לרמב"ם)
התפוח הוא הפרי החשוב והנפוץ בין הפירות הנשירים בארץ (עצים ושיחים המשירים את עליהם בתקופות מסוימות בשנה). כיום קיימים בעולם יותר מ-7,500 זנים שונים של תפוחים מתורבתים השונים זה מזה בצבע, בטעם, במרקם, בצורה ובאקלים המתאים להם.
אחד הזנים של התפוח נקרא מקינטוש ((McIntosh, והוא היה השראה לשם המחשב מקינטוש של חברת אפל. זהו זן שקליפתו החלקה צבועה אדום וירוק.
הערות:
[1] בן איש חי - הרב יוסף חיים מבגדאד (1909-1835): היה מקובל, דרשן, מנהיג ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו שחיבר.
[1] תקופת הגאונים: תקופה הידועה בתולדות ישראל מסוף המאה השישית ועד אמצע המאה ה-11. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד והתמקדו בהנחלתו לעם, כך שישפיע על כל תחומי החיים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה בעם ישראל.
כרתי - כרֵשה
הנוהגים לקיים את סדר ראש השנה לפני ברכת המוציא, יברכו לפני אכילת הירק "בורא פרי האדמה". אם כבר בירכו על הקרא, על הרוביא או על הסלק אין מברכים שוב ואומרים רק: "יהי רצון..."
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ
שֶׁיִּכָּרְתוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ.
בקשה אישית:
כל אחד ואחת יכולים להוסיף את מה שברצונם שייכרת, את הגורמים הפנימיים או החיצוניים המפריעים לצמיחתם ולהתפתחותם האישית.
הירק:
כְּרֵשָׁה, או בשמה העממי לוּף, דומה לבצל ירוק, ובארמית היא מכונה כרתי. השם מזכיר את שם הפועל "לכרות", ומסמל את התקווה שכל האויבים, השונאים ומבקשי רעתנו יניחו לנו. ניתן גם לכוון בבקשה שייכרתו כל הגורמים הפנימיים או החיצוניים המפריעים לנו לצמיחה ולהתחדשות.
בערבית שם הירק הוא כַּרַאת. המילה העברית מתועדת לראשונה במשנה,[1] במסכת כלאיים (כ-200 לספירה): "חֲזֶרֶת וַחֲזֶרֶת גַּלִּים, עֻלְשִׁין וְעֻלְשֵׁי שָׂדֶה, כְּרֵישִׁים וּכְרֵישֵׁי שָׂדֶה". בתלמוד[2] היא מוזכרת בשמה הארמי "כרתי", מה שכנראה מעיד על כך שהיה זה מאכל פופולרי ביותר.
הטעם לאכילת הירק:
השם כרתי משמש כמשחק מילים לשורש המילה כרת בעברית, וכך הלשון בבקשה - שייכרתו אויבי עם ישראל ושונאיהם.
זוהי ברכה לאומית הנוגעת לביטחון האומה ומבטאת בקשה ורצון שכל אויבי העם היהודי יניחו לנו. לאורך כל אלפי שנות קיומו, העם היהודי חווה על בשרו סבל ומכאוב מעמים אחרים, ובכל שנה ובכל דור עומדים עלינו אויבים הרוצים לכלותנו וניצלנו מהם. והנה הגיעה העת שבה קמה מדינת ישראל ואנו חיים בתוכה ומגינים על עצמנו, אולם עדיין ישנם אויבים שאינם רוצים בקיומנו בעולם.
הידעת?
גלגולו של השם
הכרשה אינה מוזכרת בתנ"ך בשם זה, אולם אונקלוס,[3] בתרגומו על התורה, תרגם את המילה "חציר" כ'כרשה': "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א, ה'). לדעתו החציר הוא כרשה הנזכר יחד עם הבצל והשום כמין הגדל במצרים.
חכמים אחרים השתמשו במילה קַפְלוֹט, שיבוש של המילה היוונית חֶפַלוּטוֹן (״בעל ראש״), וכך מתרגם התנא יהונתן בן עוזיאל:[4] 'קפלוטיא' כתרגום לחציר.
כְּרֵשָׁה הוא שמו הרשמי של אותו קרוב משפחה פחות מוכר של הבצל והשום, אבל בדרך כלל מכנים אותו בשמות אחרים. במשפחות ספרדיות הוא מכונה על פי רוב פְּרָסָה, ואילו במשפחות אשכנזיות מכנים אותו בדרך כלל לוּף.
יהודים קראו לכרשה בשמות רבים, אך עם התחדשות הדיבור החי בעברית היה צורך להחליט על שמה העברי.
ועד הלשון העברי קבע בשנת 1930 את השמות הבאים: כרשה, חציר, כרתי וקפלוט. ב״מילון השפה העברית״ (1935) קבע יהודה גור כי המילה היא כרשה, ולעומתו האגרונום ד"ר מלך זָגוֹרוֹדְסקי, ב״מילון כל־בו לחקלאות״ (1939), מכנה את הירק כרתי. בכרך ב׳ של מילונו, בחר גם אברהם אבן־שושן במילה כרשה (1949). הנסיבות שבהן החלה הכרשה להיקרא לוּף מסתוריות למדי. תנובה, שבסוף שנות השלושים נכנסה לעסקי שיווק הירקות, כנראה נתנה לירק שם זה, בהשפעת המילה הגרמנית לַווךְ. הלוף אמנם מוזכר במשנה (פאה ו׳, י׳) לצד הבצל והשום, אך מדובר בצמח אחר לגמרי.
מלבד שימושיה הנרחבים בבישול, הכרשה ידועה כבעלת תכונות מרפאות רבות. כרשה היא תרופה טבעית מדהימה למחלות רבות. היא מונעת מגוון רחב של בעיות בריאותיות, מחזקת את מערכת הלב וכלי הדם ומנקה את כל הגוף.
הערות:
[1] הַמִּשְׁנָה: תורה שבעל פה המכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. הלכות אלו שנאמרו לאורך הדורות בעל פה נכתבו לתוך קובץ הנקרא משנה. הקובץ נערך בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.
[2] תלמוד בבלי: חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי בבל וארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית. התלמוד הבבלי נכתב בעיקרו כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה.
[3] אונקלוס: בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה, היה תלמידו של רבי עקיבא ונחשב לאחד מן התנאים. על פי המסורת היהודית חיבר את "תרגום אונקלוס", שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה. התרגום נעשה כנראה בארץ ישראל בתחילת המאה השנייה, והוא נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה שדיברו ארמית.
[4] יונתן בן עוזיאל: חכם בדור הראשון מתקופת התנאים - המשנה. הוא חי כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני וחיבר את תרגום יונתן, תרגום הנביאים לארמית. קברו המיוחס לו נמצא ליד היישוב עמוקה שבגליל.
סילקא - סלק
הנוהגים לקיים את הסדר לפני ברכת המוציא יברכו לפני אכילת הירק "בורא פרי האדמה", ואם כבר בירכו על הקרא, על הרוביא או על הכרתי אין מברכים ואומרים רק: "יהי רצון..."
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ,
שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ
או: שיסתלקו עוונותינו (ואפשר גם וגם).
בקשה אישית:
כל אחד ואחת יכולים להוסיף את מה שברצונם שיסתלק, את הגורמים הפנימיים או החיצוניים המפריעים לצמיחתם ולהתפתחותם האישית.
הירק
הסלק הוא גידול שמוצאו כנראה במזרח התיכון. בתלמוד הבבלי[1] מזוהה הסלק כתרד (אין המדובר בצמח הנקרא כיום תרד). פרשני ימי הביניים ביארו אף הם את ה'תרדים' בשם הערבי 'סלק'. הרמב"ם[2] כתב שמדובר במין דו-שנתי, וכנראה בתקופתו נהגו להשתמש גם בשורשי הסלק ולא רק בעלים.
כיום יש מנהגים שונים בעניין המאכל שיש לאכול בסימן סילקא (סלק). אולם כל הצמחים הנאכלים לפי הקהילות השונות הם מאותה המשפחה - סלקיים.
לדעת רב האי גאון[3] הסלק הוא תרד, אך יש הלוקחים סלק עלים ויש הנוהגים לקחת את השורש ולא את העלים.
בכל מקרה כל העלים - תרד, עלי מנגולד או סלק - הם מאותה המשפחה.
הטעם לאכילת הירק:
השם סלק מזכיר את המילה בעברית "סילוק" - הסתלקות, ומסמל את התקווה שכל האויבים והשונאים יסתלקו. אך בבירור עמוק של תכונות הסלק כנראה יש קשר משמעותי יותר בין הבקשה "יהי רצון" למהות הסלק. לסלק יש תכונות ייחודיות המופיעות בדברי חז"ל: סילוק הפסולת מן הגוף. יוצא שלא רק שמו של הירק מזכיר את סילוק אויבינו, אלא גם תכונות הסלק מבטאות את לשון הסילוק.
הבקשה הנאמרת על הסלק היא "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ... שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ". בירק הקודם שאכלנו, "כרתי", כבר אמרנו בקשה דומה: "שֶׁיִּכָּרְתוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ", לכן רב האי גאון כתב שהבקשה היא "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ... שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ חטאתנו".
הידעת?
בקרב יהודי צפון אפריקה נוהגים להכין לכבוד ראש השנה תבשיל חגיגי מיוחד העשוי מעלי מנגולד ונקרא "בקילה". בקרב היהודים הספרדים דוברי הלאדינו ובקהילות אחרות במזרח התיכון, כדוגמת יהדות לבנון, משתמשים בעלי מנגולד או בתרד להכנת חביתות ירק דומות לחביתות הכרשה. חביתות אלה נקראות בלאדינו "קפטיקאס די פאזי" או "אלבונדיגס די פאזי" (קציצות תרד). אצל יהודי בבל נהוג לא לאכול את הסילקא אלא רק לומר את תפילת "יהי רצון". (מתוך ויקיפדיה, ערך סלק)
לסלק יש היסטוריה עשירה, עוד מימי התלמוד. שורשיו של הסלק המתורבת מכילים כמות גדולה של סוכר, המהווה את חומר הגלם לייצור הסוכר הלבן שכולנו מכירים.
לסלק יש סגולות בריאותיות רבות וממליצים מאוד לאוכלו. כבר בתלמוד מופיע שסלק טוב ללב וכן מקטין סיכון למחלות לב (על פי אחת הדעות בתלמוד, הכוונה היא רק כאשר הסלק מבושל).
הערות:
[1] תלמוד בבלי: חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי בבל וארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית. התלמוד הבבלי נכתב בעיקרו כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה.
[2] רמב"ם: רבי משה בן מימוּן (1204-1138) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות ומחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר בעם ישראל. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". כתב ספרים רבים, פירוש על המשנה, ספר הלכות בשם משנה תורה, ספרי פילוסופיה, רפואה ועוד.
[3] רב האי גאון: (939–1038), אחרון גאוני בבל, ראש ישיבת פומבדיתא. ענה על אלפי שאלות שנשלחו אליו על ידי יהודים ברחבי אסיה, אירופה וצפון אפריקה, בכל תחומי היהדות.
תמר
נוטלים תמר
לפני אכילת הפרי מברכים "בורא פרי העץ", אולם אם כבר בירכו על התפוח אין מברכים ואומרים רק "יהי רצון... ש..."
אם אוכלים תמרים שהם לחים-צהובים מברכים גם ברכת "שהחיינו".
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
(בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.)
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ
שֶׁיִּתַּמּוּ שֹוֹנְאֵינוּ וְאוֹיְבֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ.
בקשה אישית:
כל אחד ואחת יכולים להוסיף את מה שברצונם שייתם - שיסתיים וייגמר - הגורמים הפנימיים או החיצוניים המפריעים לצמיחתם ולהתפתחותם האישית.
הפרי:
על פי חלק מהקהילות, התמר פותח את סדר ליל ראש השנה משום חשיבותו, כאחד משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, כפי שנאמר בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח',ח'). הדבש בפסוק זה הוא דבש התמר. עץ התמר סימל את שיבת העם לארץ ישראל ואת ההתחדשות הציונית והקמת המדינה.
חז"ל תיארו את מרב השימושים בעץ התמר, והדגישו כי אין בו פסולת: "מה התמרה אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, ולולבים להלל, חרֻיות [כפות] לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהם את הבית..." (בראשית רבה מ"א, א')
התמר הוא עץ גבוה וזקוף שאין לו ענפים צדדיים, לכן הוא מסמל אדם בעל תכונות רבות המתקשרות לאזכוריו בתנ"ך, כגון "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". (תהילים צ"ב, יג')
הטעם לאכילת הפרי:
השם תמר מזכיר את המילה העברית "תָּם", שמשמעותה נִגְמַר, הִסְתַּיֵּם, ולכן אנו מבקשים "שֶׁיִּתַּמּוּ שֹוֹנְאֵינוּ וְאוֹיְבֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ". התמר בא לסמל את התקווה שיסתיימו המלחמות והמחלוקות ושכל מבקשי רעתנו יניחו לנו.
הידעת?
התמר הוא אחד מסמלי הארץ המובהקים, וכף התמר מופיעה לראשונה על מטבע של יוחנן הורקנוס הראשון (104-135 לפני הספירה). עץ התמר סימל את שיבת העם לארץ ישראל ואת ההתחדשות הציונית והקמת המדינה.
לאחר סיום המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, הפיצו הרומאים מטבע המוכר בשם: ’יהודה השבויה', שציין את ניצחונם של הרומאים על היהודים. במטבע נראית שבויה יהודייה יושבת בצלו של עץ תמר, ולצידה חייל רומאי חמוש בחנית. במהלך ימי מרד בר כוכבא (136-132 לספירה), הוטבע עץ התמר על גבי מטבעות משלטון בר-כוכבא. בחזרה המתחדשת לארץ ישראל הופיע עץ התמר על מטבע בן 100 פרוטות, הלקוח ממטבע של בר-כוכבא. אותו עץ תמר הופיע גם על מטבע בן 10 אגורות (1960) ועל אגורה חדשה (1980). בשנת 1995 יצא מטבע של 10 שקלים ועליו מוטבע עץ תמר עם שבעה עלים, שני סלים, סמל המדינה, והמילים "לגאלת ציון" בעברית מודרנית ועתיקה. בראייה היסטורית הרומאים נעלמו ואילו היהודים שבו לארצם. 
אזכורים במקרא: ארבע-עשרה פעמים בלבד מוזכר התמר במִקרא במובן העץ ופירותיו (יריחו עיר התמרים, תומר דבורה הנביאה, צדיק כתמר יפרח ועוד), ואילו שרים וארבע פעמים כשם (תמר אשת עֵר, תמר אחות אבשלום והעיר תמר בגבולה הדרומי של הארץ).
קרא - דלעת
הנוהגים לקיים את הסדר לפני ברכת המוציא יברכו לפני אכילת הירק "בורא פרי האדמה", ואם כבר בירכו על הכרתי, על הרוביא או על הסלק אין מברכים ואומרים רק: "יהי רצון..."
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ
שֶׁתִּקְרַע רוֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ, וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ.
בקשה אישית:
ניתן להוסיף ולבקש שתמיד ייזכרו מעשינו הטובים, שתמיד יראו בנו את צדדינו החיוביים ותמיד נראה את חברינו בעין חיובית.
הירק:
הקרא הוא ירק ממשפחת הדלועיים, למשל דלעת או קישוא.
בתלמוד הבבלי[1] נזכרת הדלעת בשם 'קרא'. בערבית היא נקראת בשם קרע, דבא ויקטין. לדעת רוב החוקרים, הדלעת בספרות חז"ל היא מין הנקרא דלעת הבקבוק - דלעת היוונית או קרא מצוי שמוצאו באזורים הטרופיים של אפריקה, ומהם התפשט לאסיה ולאזור הים התיכון. לדעת חוקרים אחרים הכוונה לדלעת המצויה. הדלעת נזכרת רבות במקורות של חז"ל.
במשנה[2] נזכרים כמה זנים של דלעת: ארמית, מצרית, יוונית ורמוצה.
הדלעת שימשה לא רק כמאכל לאדם ולבהמה אלא גם ככלי. ובמסכת שבת בתלמוד מתואר כיצד היו מתקינים ממנה כלי.
הטעם לאכילת הירק:
השם קרא מזכיר את שמות הפועל בעברית "לקרוא" או "לקרוע", לכן אומרים על הדלעת את ב' הלשונות - קרא וקרע "יהי רצון... שתקרע (קרע) רוע גזר דיננו וייקראו (קרא) לפניך זכויותינו". שתי הבקשות מבוססות על שתי ההגיות השונות - אל"ף ועי"ן.
זוהי בקשה אישית הנוגעת ליום הדין - האדם מבקש שאם נגזר עליו גזר דין רע חלילה, גזר הדין ייקרע, וכן מבקש שיוזכרו - ייקראו - רק הזכויות, ובכך יצא האדם זכאי בדין ביום המשפט.
רבי יעקב בעל הטורים[3] כתב על הקרא: "קרי מפני שממהר להיות גדל". תכונתה של הקרא - הדלעת - היא גדילה מהירה, ועל כן אולי יש כאן בקשה שייקראו זכויותינו במהירות, מבלי שתהא אפשרות לקטרג כלל.
הידעת?
בעיון במקורות השונים בספרות חז"ל מתברר שהקרא שימש כמזון בעל ערך רפואי משמעותי.
הדלעת מכילה רכיבים רבים השומרים על הגוף, כגון הבטא-קרוטן המשמש כחומר מוצא לוויטמיןA . כלומר, הגוף משתמש בחומר זה ליצירת ויטמין A וכן הדלעת מכילה את הוויטמין עצמו בכמות גבוהה מאוד. לוויטמין זה תפקידים רבים: הוא מסייע לבריאות העיניים, לשמירה על תפקוד תקין של המערכת החיסונית, לבריאות העור, להפחתת הסיכון לסרטן ועוד.
בתקופות עבר, סגולותיה של הדלעת הפכו אותה גם למכל - כלי שאינו חדיר לרטיבות, לחום ולקור. היא מצטיינת בחסינות יחסית בפני תהליכי ריקבון, בקלות משקלה ובתהודתה הטובה.
האקדמיה ללשון העברית קבעה את צורת הרבים דְּלוּעִים ולא "דְּלָעוֹת" (להבדיל מ-פְּקַעַת - פְּקָעוֹת).
רוביא - לוביה / חילבה / שומשומין
הנוהגים לקיים את הסדר לפני ברכת המוציא יברכו לפני אכילת הירק "בורא פרי האדמה", ואם כבר בירכו על הקרא - דלעת, על הכרתי או על הסלק, לא מברכים ואומרים רק: "יהי רצון..."
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ
שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ וּתְלַבְּבֵנוּ.
או לשון אחר
יהִי רָצֹון מִלְפָנֶיךָ ה' אֱל-ֹהֵינּו וא-לֹהֵי אֲבֹותֵינּו
שֶיִרבּו זְכֻיּוֹתֵינוּ ותִרְבֶּה הַּבְרָכָה בְכָל עֲמָלֵנּו.
בקשה אישית:
כל אחד ואחת יכולים להוסיף את מה שברצונם שירבה, והכוונה היא למשהו בעל ערך משמעותי לחיים.
הירק
לרוביא זיהויים שונים. הזיהוי המקובל ביותר הוא מין של שעועית הקרוי בערבית "לוביה" - מין שעועית צרה ומוארכת. ולכן קהילות הספרדים במזרח נהגו לאכול לוביה. וכך כותב החיד"א[4] בהקשר למנהג לאכול לוביה בראש השנה לסימן טוב: "מנהג ירושלים לקחת לרוביא מין קטנית הנקרא בערבית לוביא".
רש"י[5] מזהה אותה עם ה"תלתן", וכוונתו כנראה לתלתן המופיע במשנה,[6] שהוא צמח החילבה שמגרגיריו מכינים במטבח התימני מטבל רוטב ירוק. על פי זיהוי זה נוהגים יוצאי תימן לברך בראש השנה על חילבה, (גַּרְגְּרָנִית חִילְבָּה ובשמה העממי חִילְבָּה) בתשובת רב האי גאון[7] מזוהה הרוביא עם פול מצרי, ויש מיהודי צפון אפריקה שנוהגים לאכול פול, ויש המזהים אותה עם השומשום. הטעם לאכילת הירק:הרוביא, כפי שמופיעה בשם התלמודי, מזכירה את המילה העברית "ריבוי" - כמות גדולה. המשותף לכל הזיהויים לרוביא - לוביה, חילבה, שומשומין - הוא ריבוי הזרעים. ועל כן, מעבר לשם יש קשר משמעותי יותר בין תכונה זו של הירק לתפילה "יהי רצון... שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ וּתְלַבְּבֵנוּ", העוסקת בריבוי הזכויות של המבקש.בעניין זה כותב הבן איש חי[8] שיש להזכיר את שני השמות – רוביא ולוביא, וכך כתב: "ואחר כך יאכל רוביא והוא מה שקורין בלשון ערבי לוביא, ולפי מה שכתב הגאון המגן אברהם ז"ל שיבקש גם לפי המשמעות הנראה מלשון המדינה, על כן אנו אנשי בגדד שקורין אותה לוביא צריך לומר 'יהי רצון...שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ וּתְלַבְּבֵנוּ'".אולם מה משמעות המילה 'תלבבנו'? אולי לשון חביבות, שבה אנו מבקשים מה' שגם ירבה זכויותינו וגם יחבב אותנו מלפניו. אפשרות נוספת: "שתלבבנו" = עניינים הקשורים ללב, ומכאן אפשר להתפלל ולבקש שיהיה לנו לב טוב, לב אוהב, לב בריא ועוד.
הברכה הזו היא בקשה אישית הנוגעת ליום הדין - אנו מבקשים שירבו זכויותינו.
הידעת?
הלוביה יכולה להתפתח באזורים שבהם כמות המשקעים איננה מספיקה לגידול קטניות מאכל אחרות, והיא מותאמת לקרקעות דלות.
הלוביה היא שעועית מקבוצת הקטניות המכילה שפע ויטמינים, מינרלים ונוגדי חמצון, שלהם יתרונות בריאותיים. השעועית מסייעת לתפקוד מערכת העיכול, לשמירה על רמות הסוכר ולהגברת תחושת השובע. כמו כן היא מכילה חלבון מן הצומח שמפחית את הסיכון למחלות לב, לסוכרת, לסרטן ועוד.
רימון
נוטלים רימון
לפני אכילת הפרי מברכים "בורא פרי העץ", אך אם כבר בירכו על התפוח או על התמר לא מברכים בורא פרי העץ ואומרים רק "יהי רצון..."
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
אם אוכלים את הרימון בפעם הראשונה ולא בירכו על התמר "שהחיינו" – מברכים גם ברכת "שהחיינו".
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּרְבֶּה זְכֻיּוֹתֵינוּ כְּרִמּוֹן.
נוסח אחר
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ שֶנִהְיה מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמוֹן.
בקשה אישית: כל אחד ואחת יכולים להוסיף את מה שברצונם שיתרבה – הכוונה היא כמובן לדבר בעל ערך משמעותי לחיים.
הפרי:
הרימון הוא אחד משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל (דברים, ח', ח'), והוא מוזכר פעמים רבות בתנ"ך. המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען הביאו עימם אשכול ענבים, רימונים ותאנים כדי להמחיש את עושרה של הארץ (במדבר, י"ג, כ"ג).
לבלוב הרימון הוא אחד ממבשרי האביב, כפי שכתוב בשיר השירים: "...הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (שיר השירים, ו', י"א). הרימון נזכר פעמים אחדות בשיר השירים בגלל יופיו של הפרי ובגלל טעמו העדין. בתרבות היהודית מסמל הרימון ברכה, שפע, יופי וחוכמה.
הרימון משמש כסמל משמעותי ביהדות: שולי מעילו של הכהן הגדול בבית המקדש היו מעוטרים ברימוני זהב; עטרותיהם של ספרי תורה עשויות בדמות רימונים; וענף הרימון מקשט רצפות פסיפס ועמודים של בתי כנסת עתיקים.
הטעם לאכילת הפרי
בסעודת ליל ראש השנה נהוג לאכול רימון ולהתפלל "שירבו זכויותינו כרימון". כלומר, שזכויותינו יתרבו כמספרם הרב של גרגירי הרימון. אך כפי שראינו, תמיד כדאי לברר את התכונות של הפרי כדי להגיע לעומק הבקשה - התפילה.
יש פער גדול מאוד בין מראהו החיצוני של הרימון (קליפה קשה וקשיחה) לבין תוכן הרימון, המלא במספר גבוה מאוד של גרגירים טובים מאוד. על הפסוק: "כפלח הרימון רקתך" (שיר השירים ד'), אמרו חז"ל: "אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון". כלומר, יש מבני ישראל שנראים בעינינו ככלים ריקים (חסרי מעשים טובים), אבל זאת טעות גדולה. במבט פנימה בהם, מתברר שיש פער בין החיצוני לפנימי והם מלאים במעשים טובים. או כפי הפתגם הידוע בפרקי אבות (ד', כ'): "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ".
כלומר, אסור לנו לשפוט אדם על פי מראהו החיצוני אלא לחפש ולמצוא את הטוב שבכל אדם, ובכך להתחבר עם כל עם ישראל ולאחל לכל אדם שירבו זכויותיו כרימון או שנהיה מלאים מצוות כרימון.
הידעת?
613 גרעינים ברימון. האמנם?
קיימת דרשה יהודית מאוחרת, האומרת שמספרם של זרעי הרימון בזנים מסוימים הוא 613, כמניין תרי"ג מצוות. חז"ל לא מזכירים כלל מספר של גרעינים ברימון. כל שנאמר בתלמוד הוא: "אף ריקנים שבכם מלאים מצוות כרימון".
הדרשה המקורית נאמרה לפני כ-200 שנה: "תרי"ג ג' ברימון," ומשם פירשו את האות ג' לגרעינים "תרי"ג גרעינים ברימון". וכך פירשו: בגימטריה רימון = 306 * 2 רימונים = 612 ועוד 1 כנגד הרימון שהוספנו = 613.
אבל אתם מוזמנים לספור. כמה גרעינים יש ברימון שלכם?
בפרי הרימון ובמיץ הרימון יש סגולות רפואיות רבות מאוד.
נבואת החורבן של הנביא חגי מתארת מצב שבו הגפן, הזית, התאנה והרימון לא יניבו פרי, כלומר הארץ תחדל להתברך בשפעת פירותיה (חגי ב', י"ט). כמו עץ התמר, גם עץ הרימון סימל את שיבת העם לארץ ישראל ואת ההתחדשות הציונית והקמת המדינה. בזמן המרד הגדול (בשנת 66 לספירה) מרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית, וכדי לסמל שלטון יהודי, ייצרו מטבעות. אחד המטבעות היה "שקל" ועליו ציור של רימון.
עם הקמת המדינה, שימש עץ הרימון שוב כביטוי לחזרתו של העם היהודי לאחר גלות של 2000 שנה, ובמהלך השנים יצאו מטבעות נוספים ועליהם הרימון: בלירה הישראלית משנת 1972, בחמש אגורות משנת 1971, ובאחרונה - בשנת 2007 טבעו מטבע שני שקלים חדשים ועליו רימון.
ראש של דג
נוטלים את הדג
הנוהגים לקיים את הסדר לפני 'ברכת המוציא' יברכו לפני אכילת הדג "שהכל נהיה בדברו".
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ.
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִּפְרֶה וְנִרְבֶּה כַּדָּגִים.
נוסח אחר
יהִי רָצֹון מִלְפָנֶיךָ ה' אֱל-ֹהֵינּו וא-לֹהֵי אֲבֹותֵינּו שֶיִרבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ כַּדָּגִים.
נוסח אחר - מי שאוכל ראש של דג
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱ-לֹהינוּ וֵא-לֹהי אֲבוֹתֵינוּ שֶנִהְיֶה לְרֹאש וְלֹא לְזָנָב וְשֶנִפְרֶה וְנִרְבֶּה כְּדָגִים.
בקשה אישית:
כל אחד ואחת יכולים להוסיף את מה שברצונם שירבה, והכוונה היא למשהו בעל ערך משמעותי לחיים. כמו כן אפשר לציין את שאיפותינו לרצות להיות לראש ולא לזנב בתחום הלימודים, העיסוקים ועוד.
לראש ולא לזנב
ראש של דג מסמל את הרצון שלנו להיות לראש ולא לזנב. אנו שואפים בעצמנו לקבוע את החיים שלנו, ולא לאפשר לתת לחיים לזרום מבלי שליטה עליהם. אנחנו רוצים לדעת בשביל מה ניתנו החיים; למען איזו מטרה אנחנו קיימים ופועלים? וכן, כיצד הופכים אותם למועילים ומשמעותיים עבורנו? זהו ההבדל בין להיות ראש או להיות זנב.
המאכל:
ביהדות הדג מסמל פריון. כשיעקב מברך את בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הוא אומר: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", והכוונה היא שיתרבו כמו דגים, ולכן אומרים "שֶׁנִּפְרֶה וְנִרְבֶּה כַּדָּגִים".
הטעם לאכילת הדג:
[9] כתב שאוכלים דגים כדי שנבקש שנפרה ונרבה כדגים.
על פי המסורת היהודית בדגים לא שולטת 'עין רעה', כלומר שהברכה שורה במה שנסתר מהעין, כפי שהדגים שבים נסתרים מעין אדם. כמאמר התלמוד בבלי:[10] "ר' יוסי בר' חנינא אמר: וידגו לרוב בקרב הארץ - מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם". ולכן כתב הרב חיים דוד אזולאי שהוא לרמז שלא ישלוט בנו עין הרע, ועל כן נוהגים לבקש: "שֶׁנִּפְרֶה וְנִרְבֶּה כַּדָּגִים".
לפי אלה הרואים את העיקר באכילת הדג משום שהוא סמוי מן העין, מבקש האדם שמעשיו הטובים יהיו סמויים מן העין ובכך תשרה בהם הברכה. לכן יש נוהגים לבקש: "שֶיִרבּו זְכֻיּוֹתֵינוּ כַּדָּגִים" - כאשר הדבר סמוי מן העין, תשרה הברכה ולא תתלווה אליה תופעה שלילית.
בדורות מאוחרים הוזכר שמי שקשה לו להשיג ראש איל יאכל ראש דג, וכך התמזג מנהג אכילת הדגים עם מנהג אכילת הראש של הדג, ובמקרה כזה מבקשים: "שֶנִהְיֶה לְרֹאש וְלֹא לְזָנָב וְשֶנִפְרֶה וְנִרְבֶּה כְּדָגִים".
יש קהילות שבהן לא נהגו לאכול דג בראש השנה.
הידעת?
ועדת הדגים - קביעת שמות עבריים לדגים
ביאליק, שהתמנה לנשיא ועד הלשון העברית לאחר מותו של אליעזר בן יהודה, הקים ועדות רבות שיעסקו בשפה העברית. אחת הוועדות כונתה 'ועדת הדגים' והיא התמקדה בדגי מאכל המוכרים לבעלי חנויות דגים ולציבור הרחב. עד אז שמות הדגים היו בלועזית וביאליק מצא את הדרך לקביעת שמות עבריים לדגים. וכך הוא אמר בישיבת ועד הלשון, כשבאו הדייגים שהוזמנו לישיבה ושטחו בפני חברי הוועד את כל מיני הדגים המצויים בארץ:
"המלה 'דג' מחוסרת צלצול נאה. נלך לפי כללי עבודתנו אל השפה הקרובה לנו ביותר - אל הארמית הקוראת לדג 'נון' ונשים לב למראיהם של הדגים: למין דג זה יש צורה אימהית, נקרא לו 'אמנון', ולזה יש צורה גמישה ודקת גזרה נקרא לו 'שפרנון'." כך קבע שמות עבריים לכל הדגים למיניהם.
סוגי דגים
הדגים נחלקים לשתי קבוצות, לפי מקום המחיה שלהם: דגי מים מתוקים, החיים בנהרות ובאגמים שבהם יש מים מתוקים, ודגי מים מלוחים, החיים בימים ובאוקיינוסים.
הדג ביהדות
ביהדות ישנם חוקי כשרות האוסרים אכילת מאכלים מסוימים. לפי ההלכה דג מותר לאכילה בתנאי שיש לו סנפירים וקשקשים. דג כשר מותר באכילה גם מבלי לבצע בו הלכות שחיטה.
ראש של כבש
נוטלים את ראש הכבש
הנוהגים לקיים את הסדר לפני 'ברכת המוציא' יברכו לפני אכילת הראש "שהכול נהיה בדברו", ואם אכלו בראשונה את הדגים אין צורך לברך שהכול ויאמרו את הבקשה בלבד.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ.
לאחר האכילה אומרים בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהינוּ וֵאלֹהי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב. וְתִזְכֹּר לָנוּ עֲקֵדָתוֹ וְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בֶּן אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
בקשה אישית:
כל אחד וכל אחת יכולים להוסיף את שאיפותיהם לרצות להיות לראש ולא לזנב בתחום הלימודים, העיסוקים ועוד.
ראש של דג מסמל את הרצון שלנו להיות לראש ולא לזנב. אנו שואפים בעצמנו לקבוע את מהות החיים שלנו, ולא לאפשר לחיים לזרום מבלי שליטה עליהם. אנחנו רוצים לדעת בשביל מה ניתנו לנו החיים. למען איזו מטרה אנחנו קיימים ופועלים? וכן, כיצד הופכים אותם למועילים ומשמעותיים עבורנו? זהו ההבדל בין להיות ראש או להיות זנב.
המאכל:
ראש של איל או כבש (אך לא ראש של עז), ויש נוהגים לאכול ראש של דג.
שנהיה לראש ולא לזנב", מנהג מתקופת הגאונים[11] בזיקה לפסוק: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה..." (דברים כ"ח, י"ג)
בערב תחילתה של השנה אנו מתפללים ומקווים שעם ישראל יחזור למעמדו להיות לראש.
הטעם לאכילת ראש של איל או כבש:
מקור מנהג זה יסודו בתשובתו של הגאון רבי נטרונאי,[12] שנשאל מדוע נוהגים לקחת דווקא ראש. הוא הסביר שהראש הוא ראש לכל האיברים, כפי שראש השנה הוא ראש לכל השנה. על כן אוכלים ראש של כבש או דג ואומרים "שֶנהיה לְרֹאש ולְֹא לזנב".
בעל הטורים[13] כתב שיאכלו דווקא ראש של איל, זכר לאילו של יצחק.
עקידת יצחק אירעה, לפי המסורת, בראש השנה, ואזכורה ביום זה אמור לעורר את רחמי ה' עלינו, בהדגישה את המסירות של אברהם אבינו לאל ואת נכונותו להקרבה, שנמנעה רק בשל המרת הקורבן באיל (כבש). וכך פסק רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך[14] שעדיף לאכול ראש של איל מאשר ראש כבש.
ועל כן הבקשה תהיה: "שֶנהיה לְרֹאש ולְֹא לְזָנָב ותזכור לָנוּ עקדתו וְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בֶּן אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם".
פוסקים אחרים קבעו שאם אין ראש כבש או ראש איל, אפשר לאכול ראש של כל בעל חיים שהוא. ורבים נהגו לאכול ראש דג, ראו לעיל סימן דגים.
הידעת?
סיפור עֲקֵדַת יִצְחָק מופיע במקרא בספר בראשית (כ"ב, א'-י"ט). מסופר על אברהם אבינו שיצא על פי מצוותו של הא-לוקים לעקוד את יצחק בנו על מזבח, וברגע האחרון - בטרם פעולת השחיטה - נקרא על ידי מלאך הא-לוקים לא לעשות מאומה לבנו - יצחק. אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, ואותו הקריב אברהם על המזבח תחת בנו.
עקידת יצחק נחשבת במסורת היהודית למופת של מסירות נפש ושל אמונה באלוהים, ולניסיון הקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם על ידי הא-ל, ועמד בהם.
במסורת הפרשנית הועלו מספר סיבות לדרישת ה' מאברהם. אחת הדעות הייתה לבחון את האמונה של אברהם באלוהיו ולהראות את גדלותו של אברהם לעומת שאר בני האדם.
פרשנות אחרת ציין שהמטרה הייתה לדחות כל סוג של קורבן אדם אצל עם ישראל, משום שמנהג זה היה רווח אצל עמים אחרים, כמו פולחני מולך ובעל. וישנם עוד טעמים רבים.
סימנים-מאכלים נוספים בקהילות השונות:
גזר
מקובל בעיקר ביהדות מזרח-אירופה, כי הגזר נקרא ביידיש "מעהרן", מילה שמשמעה גם "לרבות". אולם השם בעברית גזר – מזכיר את שם הפועל בעברית "לגזור", המזכיר את מהותו של יום ראש השנה, שבו קובע הא-ל את גזר דינו של כל אדם ואדם, ולכך אנו מבקשים מהאל שבשנה זו יגזור עלינו גזירות טובות.
יש נוהגים לברך עליו: "ייגזרו אויבינו ושונאינו", ויש האומרים עליו: "שתגזור עלינו גזירות טובות".
הבקשה : יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שְתַּעֲבִיר רֹע גְזַר דִינֵנוּ ושֶתִּגְזֹר עָלֵינוּ שָנָה טוֹבָה.
ריאה של פרה:
מקובל יותר בקהילות במרחב התרבות האיראנית-פרסית ובכמה מקהילות מגורשי ספרד.
הבקשה : "שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה", ויש אף הנוהגים לטבול אותה בדבש.
חבושים:
מקובל בכמה קהילות בצפון-אפריקה.
הבקשה : "שתהא שנה זו טובה ומתוקה, ושיצאו חבושי (=אסורי) עמך ישראל ממאסרם לאורה".