אור החיים הקדוש- רבי חיים בן עטר זצוק"ל
תולדותיו :
רבי חיים בן עטר נולד בעיר סאלי שבמרוקו בשנת ה' תנ"ו (1696 למניינם), לאביו הרב ר' משה בן הגאון הקדוש מוה"ר חיים ממשפחה חשובה ומכובדת מגולי ספרד. סבו, רבי חיים בן עטר היה מרביץ תורה בעיר סאלי בבית הכנסת הידוע בשם "בית הכנסת בן עטר", ושקידתו בתורה הייתה רבה עד כי גם בלילי תמוז עסק בה רוב הלילה. הוא היה עשיר גדול, והחזיק ביד תלמידי חכמים רבים, רבי חיים (סבו של האור החיים הקדוש) האריך ימים יותר ממאה שנים.
רבנו חיים בן עטר נולד בעיר סאלי שבקצה מרוקו שם גדל למשפחת בן עטר. עטר - פירושו בושם או רוכל בשמים ואכן פירושיו התפזרו לכל תפוצות עמו ושמו הלך לפניו כפי שריחו של בושם מריח לפני האדם. ונתגדל בקרבה, עד אשר נשאו נפשו לעלות לארץ הקודש ובירושלים מנוחתו כבוד.
רבנו קיבל את תורתו מפי אבי אביו ועל שמו הוא נקרא חיים בן עטר.
נכדו בעל האור החיים הקדוש, נקרא על שם סבו הצדיק ואף גדל על ברכיו כפי שמעיד בעצמו בהקדמתו לספרו "חפץ ה'": "ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו".
בין נכבדי העיר ופרנסיה של סאלי שבמרוקו בלטה דמותו הנאצלת של רבי חיים בן עטר הוא סבו של "אור החיים". רבי חיים הזקן התפרסם בין יהודי מרוקו כאיש קדוש ובעל מופת אשר בקיא בנגלה ובנסתר ולא עוד אלא נודע בנדיבותו ובתמיכתו לאביונים. יום ולילה ישב הגה בתורה וגם בזמן שהיה טרוד במסחר לא נטש את לימודו. רבי חיים בן עטר ואחיו רבי שם טוב בן עטר ייסדו בית מדרש בסאלי שנקרא מטבע הדברים "בית הכנסת בן עטר" ושם התקבצו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה. בנו של רבי חיים הזקן, רבי משה, התגורר יחד עם אביו והצטיין כאביו בצדקה, הכנסת אורחים ולימוד התורה.
בבית זה הספוג תורה וגמילות חסדים, נולד בשנת תנ"ו לרבי משה, בנו של רבי חיים הזקן, בן שזכה לקבל את שם סבו "חיים". כבר מקטנותו עקב חיים הקטן אחר אורחות חייו של סבו ומידי לילה היה מתעורר לקול בכיו של הסב ומזיל דמעות עמו על גלות השכינה. כבר אז נשבע הילד הקטן כי כאשר יגדל ישאף בכל כוחו להחזיר את עטרת ישראל ליושנה. כאשר בגר חיים והיה לנער הצטרף אל סבו ולמד עמו תורה עד עלות השחר.
כבר בצעירותו נודע רבי חיים בן עטר כאיש קדוש וטהור, מרבה בתעניות ובסיגופים, ולמרות סיגופיו הרבים לא נמנע משקידה עצומה בתורה וכבר בגיל צעיר חיבר את ספרו "חפץ ה'" – חידושים על מסכתות אחדות בש"ס.
כשבגר, נשא רבי חיים לאישה את פאצוניה – בת הגביר המפורסם רבי משה בן עטר ממקנאס, שהיה בן דודו של אביו, ואף יועצו האישי של מלך מרוקו ופעל רבות למען אחיו היהודים.
הרב חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" אשר הבעש"ט אמר עליו כי הוא "ניצוץ של משיח", הוא בין הרבנים הבודדים שזכו להוסיף לשמם את התואר "קדוש". "אור החיים הקדוש" הוא צאצא לאחת המשפחות הנכבדות והחשובות בין יהודי מרוקו, היא משפחת בן עטר. השם "עטר" ניתן להם על היותם סוחרי בשמים בארץ מוצאם שם מכונים הבשמים בערבית "עטר". ממשפחה זו יצאו בהמשך הדורות צדיקים וגאונים. בני המשפחה מצאו להם מקלט בעיר סאלי שבמרוקו, ושם התבוססו והמשיכו לטוות את שושלת הזהב. גם במרוקו כמו בספרד התפרסמו בני המשפחה כבעלי מופת וצדיקים נודעים.
קדושתו ופרישתו מנעוריו היו לשם דבר והכל ניבאו לנער גדולות ונצורות. למרות שבעיר סאלי היו תלמידים חכמים וקדושי עליון בלט ביניהם רבי חיים והעפיל על כולם לשבט וגם לחסד. והנה הגיעו ימים בהם גברו הרדיפות נגד היהודים בשל חמדת הממון של המושלים והן בשל הקנאות הדתית שהתגברה. קנסות גבוהים הוטלו על היהודים רכושם נבזז ומשפחותיהם נרדפו ללא רחם. יהודים רבים נאלצו לברוח כשהם נוטשים את כל אשר להם. בין הבורחים היתה גם משפחת עטר, שנמלטה אל העיר מקנס. שם הוזמנו להתארח אצל רב העיר הרבי משה די אבילה שנודע כתלמיד חכם מופלג והפך להיות תלמידו של רבי חיים הזקן ובמשך כל השעות הרבות שלמדו השניים תורה ישב חיים הקטן וגמע בשמחה את פניני התורה שהפיקו מפיהם של שני גדולי תורה אלה.
בן שתים עשרה שניחם היה רבי חיים בן עטר כאשר שב עם משפחתו לביתו בסאלי, שם נרגעו הרוחות, אז היה כבר נער, אשר הספיק לספוג הרבה מתורת רבו הוא סבו.
מצעירותו נודע בעל ה"אור החיים" כקדוש וטהור, מופשט כליל מן העולם ומלואו, מרבה בצומות וסיגופים. למרות תעניותיו וסיגופיו לא נמנע לשקוד בשקידה עצומה בתורה. בגיל צעיר חיבר את ספרו "חפץ ה'" – חידושים על מסכתות אחדות של הש"ס. משגבר רבי חיים, נשא לאשה את פאצוניה – בתו של הגביר רבי משה בן עטר ממקנס, שהיה בן דודו של אביו, רבי משה חותנו של ה"אור החיים", היה יועצו האישי של מלך מרוקו ופעל רבות למען אחיו היהודים. כשהוא סמוך על שולחן חותנו העשיר ישב רבי חיים בן עטר והוסיף שקידה של שקידתו ופרישות על פרישות. שמו של הצדיק התפרסם עד מהרה ברחבי העיר, ותלמידים רבים החלו להגיע לבית מדרשו לגמוע ממעייני תורתו. "אור החיים" הקדוש לא הסתגר בארבע אמותיו, הוא דרש ברבים בעניני תורה ומוסר, וגילו הצעיר לא מנע מההמונים להגיע ולשמוע את דבר תורתו.
כשהוא סמוך על שולחן חותנו העשיר, ישב רבי חיים בן עטר והוסיף שקידה של שקידתו ופרישות על פרישותו.
רבנו בימי חיו נרדף רבות מהממשל שהטיל עליו מיסים רבים בגלל ירושה שקיבל מחותנו והחל לנדוד מעיר לעיר וכך מספר בהקדמתו לספרו "אור החיים" על התורה: "דלקוני בתפיסה ובמסירה ועלילה באין מבטח לרגע, מחיי להרגיע, ואני בתוך עמקי הצרות, תפיסות על עסק ממון, ועל עסקי נפשות", אך הוא ממשיך ללמוד וללמד תורה על אף הכל ואומר: "ולמות מתוך תורה חשבתי ואל אור החיים נתתי ליבי ועיני שיכלי". וגם נאלץ לנדוד מעירו "ונדדתי מעיר לעיר ונתקים בי, הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת". רבנו החליט לעלות לארץ הקודש וכך הוא אומר: "והעיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר חביבה על אלקי העולם, וממשלות עולם עליון ותחתון, ואזרתי כגבר חלצי, סכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר, כדי להגיע אל ארץ משאת נפשי, אל מקום טהור היא ארץ ישראל ,כי ארץ העמים היא טמאה, היא עפרה ואפילו אוירה".
רבנו התכונן ליישב ישיבה בהגיעו לארץ הקודש והחל מסעותיו לתרומות לישיבתו בארץ, בהגיעו לאיטליה שם התרים רבים מנכבדי העיר ושם סיים את ספרו על התורה הקדושה ספרו המפורסם בכל תפוצות ארץ ישראל והתקבל בהערצה לכולם ספר "אור החיים" על חמישה חומשי תורה. רבנו התיישב בעיר עכו בגלל היוקר שהיה באותם ימים, והחל להשתטח על קברות צדיקים בארץ. מסופר שרבנו התרגש במיוחד כאשר צפה למרחוק בקברו של התנא האלוקי רשב"י, מיד ירד מחמורו והחל לטפס למעלה, על ידיו ורגליו, כשהוא קורא בקול מר "איכה אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתה, וכל פמליה של מעלה הכא וכל הנשמות הצדיקים פה". רבנו הסביר את מטרת השתטחותו על קברות צדיקים, להרבות תפילות ותחנונים לישועת ישראל, לעורר רחמים על גלות השכינה, ולהתפללל להצלחתם של הנדיבים שתרמו לישיבתו בארץ הקודש.
רבנו ישב והקים את ישיבתו בעיר עכו אך כשנפטרו שתי תלמידיו אחד צעיר ואחד מבוגר חשש רבנו מקדושת המקום והחליט לנדוד לפקיעין, למערתו של התנא האלוקי רשב"י. שם ישב חודשיים ולמד תורה קדושה במקום קדוש הוא ותלמידיו. רבנו קיבל הצעה מהרב המקובל הרב חיים אבולעפיה, שהרבה לשכנע את רבנו לבוא ולהקים את ישיבתו בעיר טבריה. הרב חיים אבולעפיה נקשר בנפשו של רבנו כפי שמעיד מכתבו ששלח לתומכי ישיבתו של רבנו באיטליה וכך אמר: "נפשי נקשרה בו, ואומר אליו מה טוב ומה נעים להיות הוא עימי בגורלי." רבנו רחש אהדה מרובה לרב וכך מגלה באיגורתיו ששלח לתורמיו באיטליה: "סוף דבר מרוב דברי אהבה וחיבה שדיבר אלי האיש, גם כפי האמת נפשי נקשרה בנפשו, כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרתי שהדבר תלוי בחברים המתנדבים לפרנסת בעלי המדרש".
רבנו החליט בכל זאת להקים את ישיבתו בעיר הקודש, ובסוף שנת תק"ב התישב בעיר הקודש ירושלים, וכך כתב לתורמיו באחת מאיגרותיו: "זאת אומרת בשורת הגעתנו לשלום שלימים, בכל מכל כל, לירושלים תוב"ב, בט"ו באלול התק"ב, אל ההודאות ורוב ההודעות יאות ברך על הארץ הטובה ראתה עינינו, וצעדנו בארץ בחר לו יה".
רבנו התרגש מאוד בבואו לעיר הקודש ומתאר בהתלהבות גדולה את יום הכיפורים הראשון שלו בירושלים: "וראיתי הארה גדולה בשעת "כל נדרי", ובשעה שפתחתי ההיכל ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהיתה בבית הכנסת, וכל העם מתחחננים, וכל אחד בוכה בכיה גדולה, לפניה לבנות בית המקדש, אפילו הפלאחים (חקלאים יהודים) יאמנו דברי שלא ראיתי מימי הארה באותה שעה". חכמי ורבני ירושלים כפפו את עצמם לפניו, וכך הם מתארים אותו: "גברא רבא דאתא ממערבא, כרכא דקולא ביא, הן חכמה והן תבונה והן יראת ה', דמי לבר אלקין, האדם יראה לעיניים אך בצלם הכרת פניו ענתה בו, אינו אלה כאחד הצבאים מצבא מרום לבוש הבגדים".
רבים וגדולים בתורה וביראת שמים היו מתלמידיו של רבנו אור החיים הקדוש ובולט מהם הוא מרן החיד"א, אשר מימיו אנו שותים את תורתו הגדולה והעצומה. מרן החיד"א נמנה בישיבת רבנו בגיל 18, ואף שרבנו לימד בסה"כ שנה למד מרן החיד"א ושתה בצמא את דברי רבו ולמד את אורחותיו ופירישותו של רבנו מהעולם הזה. וכך מספר מרן החיד"א בספרו "שם הגדולים" - אשר מפליג בגדולתו "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעיניני העולם הזה ורוב עוזו נוראותיו". בין היתר מספר מרן החיד"א על הלימוד שהנהיג רבנו אור החיים הקדוש בכל מוצאי שבת קודש ובו חילקו את לימודם לארבע משמרות וכל משמרת למדו משנה וגמרא וזוהר והלכה פסוקה. כן התלווה אליו מרן החיד"א ל"זיארות" - ביקורים על קברי צדיקים בירושלים. כן מעיד על רבנו שראה את קדושת רבו צם שלושה ימים ברציפות לפני חג פורים זכר תענית פורים.
אור החיים הקודש – סיפורי ניסים
א: כבוד תלמידי חכמים – גלות רבי חיים בן עטר
ביתו של אור החיים ידוע היה כפתוח לרוחה לכל אדם, על אחת כמה וכמה לבני תורה שנהגו להיכנס לביתו בית ועד לחכמים, ולא זו בלבד אלא שלבו היה פתוח לכל נזקק וקשה לב, והיה מסייע לעניים ככל יכולתו ולמעלה מזה. רבנו היה דואג לצרכיהם של בני תורה ומדי שבוע היה נוהג לקנות עגל מיוחד לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו בין תלמידי חכמים, למען יאכלו וישבעו לכבוד השבת.
מסופר, כי פעם אחת פרצה מחלה בבהמות בעיר סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד שבת נמצאו טרפות, מלבד אותו עגל ששחטו לצרכי רבנו. אחד העשירים בעיר, והוא גביר ונכבד בעמיו, שהצטער מאוד שלא יוכל לאכול בשר לכבוד שבת, פנה לרבנו ובקש ממנו נתח בשר, והיה מוכן לשלם כל מחיר אשר יושת עליו. אך בקשתו נדחתה על ידי רבנו, היות וכל הבשר מוקדש לצרכי תלמידי חכמים הבאים לקבל את מנותיהם לכבוד השבת.
תוך שהם מדברים, הגיע אחד העניים הקבועים, ורבנו הגיש לו את מנתו. הצטער אתו העשיר, הייתכן שבשבילו אין כלום ואילו לאתו עני הלבוש בבגדים בלויים נתן חלק יפה, ומתוך כעסו אמר דברים שהוו לביזיון העני שהיה תלמיד חכם מופלג. רבנו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר, שבינתיים עזב את ביתו של רבנו ובקשתו לא נענתה. בלילה ההוא חלם רבנו שנגזרה עליו גזרת גלות לשנה שלימה, מפני שלא יצא להגנת התלמיד חכם שנעלב על ידי אותו עשיר.
רבנו קיבל עליו את הדין, ובשבוע לאחר מכן גלה מביתו והחל בשנת הגלות, גלות ממש. לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר היה עובר למקום חדש, להמשך הגלות. לעתים קרובות גבר עליו הרעב, אולם הצדיק קיבל עליו את הדין בגלל ששמע ביזוי תלמיד חכם ולא מיחה.
בערב שבת אחת בימי גלותו, הגיע בעל ה"אור החיים" הקדוש ליער סמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. תוך שהוא יושב נתחדשו על ידו מ"ב הפירושים לפסוק "אם בחוקותי תלכו".
בהגיעו אל העיר, הסתיר את זהותו כדרכו, נכנס לבית כנסת כאחד האורחים "ארחי פרחי". אחד מנכבדי המקום הזמין אותו לסעוד על שולחנו. בתום סעודת השבת באווירה מרוממת הזמין אותו המארח להתלוות אליו לשמוע את הדברים הנאמרים במתיבתא דרקיעא מפי הרב המקומי של אותה העיר.
המארח ואורחו התיישבו בשולחן והקשיבו בקשב רב לדברי התורה שהשמיע הרב במסיבה קדושה זו, והן י"ד הפירושים הראשונים על הפסוק "אם בחוקותי תלכו", והוסיף הרב ואמר כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבנו, שכאמור היה בין המסובים, העיר בענוותנותו "חיים בן עטר", והשמיט את התואר "רבי".
המסובים הזדעזעו לשמוע הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמו של רבנו "אור החיים", ולכן הגיבו בצורה נמרצת על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומדת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של אותו צדיק בעל "אור החיים" הקדוש. המסובים אף באו בטענות נגד המארח על שהביא לכאן אדם שפגע לא רק בכבודו של המרא דאתרא, אלא אף בכבודו של בעל ה"אור החיים" הקדוש.
בסעודת הצהרים של שבת המשיך הרב ודרש עוד י"ד פירושים על הפסוק הנ"ל, וחזר והוסיף כי אף פירושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר, ושוב הגיב האורח בבטול "חיים בן עטר", והשמיט את התואר "רבי". גם הפעם הסתפקו במסובים באזהרה, ואמרו עוד "אין עונשים אלא אם כן מזהירים" ועליו להימנע מלפגוע באותו איש קדוש היושב בעירו ומצודתו פרוסה למרחקים ולמרחבי תפוצות הגולה. כמובן שגם הפעם העירו למארח כי עליו להיות זהיר יותר ולא להכניס לביתו אנשים כאלה.
בסעודת השלישית השלים הרב המקומי את יתר פירושיו של בעל ה"אור החיים". ואף הפעם נהג האורח במנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר "רבי", אולם הפעם, כיון שהיה הדבר בצאת השבת, הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל, כדי להטיל עליו חרם כדינו של המבזה תלמידי חכמים ופוגע בכבודו של קדוש עליון, הוא בעל ה"אור החיים" הקדוש.
קהל המסובים המשיכו לאחר מכן וברכו ברכת המזון והתפללו תפילת ערבית.
לפתע נשמע קול סערה אדיר, מפרק הרים ומשבר סלעים, וכל הסביבה חרדה כאילו העולם עומד להיחרב. הרב עשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים, היות ובעל ה"אור החיים" הקדוש נמצא תפוס אצלו ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגהנום הרעיש את העולם, שכן אינו יכול לפתוח שוב את הגהנום! תיכף ומיד פתח הרב את החדר ושחררו את בעל ה"אור החיים" מכלאו ופייסוהו וכיבדוהו.
מן השמים הודיעו לבעל ה"אור החיים" הקדוש "עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות" ועתה הנך רשאי לחזור לביתך ולהמשיך בהרבצת התורה בעל פה ובכתב, ולהאיר לארץ ולדרים עליה.
ב: קדוש יקרא
לא בכדי מכונה רבי חיים בן עטר בתואר "קדוש", כינוי שזכה לו רבי יהודה הנשיא הנקרא "רבינו הקדוש". על רבי יהודה הנשיא מספרת הגמרא שלעולם לא הוריד ידיו מתחת אבנטו, ובאותה מידה של שמירת אות ברית קודש נתברך אף רבי חיים בן עטר – האור החיים הקדוש.
רבי חיים העיד על עצמו כי לעולם לא ראה קרי, קדושתו העצומה והמופלאה עמדה לו פעמים רבות בחייו להצילו ולהציל עת עמו ממאורעות סכנה. וכך מסופר כי כאשר התלווה עם שיירה מהעיר מאקנס לעיר פאס. באמצע הדרך חנתה השיירה ולפתע הופיע אריה ענק היוצא מהיער. אנשי השיירה פחדו פחד נורא ממראה האריה ומשאגותיו אך רבנו עמד במקומו והראה את בריתו לאריה, האריה התקרב אליו ומיד נסוג לאחוריו וחזר ליער -בזכות קדושתו של רבנו ניצלו אנשי השיירה.
ג: רבינו חיים בן עטר ומלך מרוקו
עוד מסופר על רבינו שהיה צורף כסף אבל היה ממהר ועושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, וכשעדיין נשאר לו הממון מהעסק האחרון, ישב ולמד ולא עבד במלאכתו עד שכלתה פרוטה מן הכיס.
פעם נכנסו אצלו שני אנשים משרתי מלך מרוקו ובידם זהב, ואמרו לו: יען כי שמע המלך כי אתה האומן היותר מומחה במקצוע זה, על כן שלח אליך לרקום תכשיט מסויים לכבוד נשואי ביתו, ושכרך הרבה מאוד. ועשו עימו חוזה לגמור מלאכתו עד עשרה ימים. באותה שעה עדיין נותר לרבינו כסף, לכן הלך וטמן את הזהב והלך לו ללמוד, וכששב לביתו נשכח הדבר ממנו לגמרי מרוב טרדתו בלימוד.
ביום הנקבע חזרו אליו שני המשרתים ובקשו ממנו את התכשיטים, ואז הוא נזכר מהדבר ואמר להם שהוא עדין לא התחיל בזה.
משרתי המלך בהיותם שונאי ישראל שמחו על מוצאם מקום לגבות חוב מיהודי, והלכו והלשינו לפני המלך לאמור שרבינו מרד בו והשפיל כבוד מלכותו, ותכף גזר המלך על רבינו לזורקו לתוך גוב אריות טורפות, כי כן דת המורד במלכות.
כשבאו השוטרים לקחת את רבינו ביקש מהם להרשות לו ליקח איתו תהילים וספרים אחדים וטלית ותפילין, והמה לעגו עליו ואמרו: וכי סבור אתה שהינך הולך למלון, והלא למיתה אתה הולך בגוב האריות!" - אבל רבינו לא שת לבו לדבריהם ולקח תרמילו. אשתו שלא ידעה מהענין שאלה אותו "לאן אתה הולך?" והשיב לה שעוד מעט והוא חוזר.
שלוחי המלך, שכבלו את רבינו בכבלים על מנת להובילו בדרכו לגוב האריות, שמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים, אולם רבינו לא התרגש, הוא צעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות.
פקידי המלך הופתעו עוד יותר כאשר האריות המורעבים קיבלו את רבינו כשהם מתייצבים כנגדו, מקשקשים בזנבותיהם ומחלקים לו כבוד, ואילו רבינו הוציא מחיקו את הספר תהילים והחל לקרוא בו.
כששמע המלך על כך, מיהר והגיע אל המקום לחזות את הפלא במו עיניו, והכריז ואמר עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל, והצטער על שפגע ברבינו והורה לשחררו מכלאו, ואף העניק לו מתנות חשובות, תוך כדי התנצלות על שפגע בו. כצאתו משם שאלוהו המלך פשר הדבר, והשיב רבינו: הואיל ונמנע מהמלאכה בעבור שנשקע בתורה והקדושה על כן התורה הגינה והצילה אותו. ושלחו המלך בכבוד גדול.
ד: רוח הקודש
ידוע שתלמידיו של הבעש"ט אמרו שהתורה של רבי חיים בן עטר זה אחד משבעים פנים של התורה, ועוד היה אומר הבעש"ט שכל התורה של רבי חיים בן עטר נאמרה על פי רוח הקודש.
רוח קדשו של רבינו הייתה ניכרת בחייו בסיפורים רבים, ואחד המפורסמים היה כאשר שהה בביתו של הרב חיים אבולעפיא בטבריה. שם התקבל בכבוד מלכים והוכנה עבורו סעודה מפוארת אליה הוזמנו כל גדולי העיר וחכמיה.
בתוך הסעודה המרגשת הוגשה צלחת מרק בעלת ריח נעים, ורבנו לא אכל ממנה. שאל הרב אבולעפיא את ר' חיים בן עטר: "מדוע אין רבנו אוכל?", והשיב: "וכי אינכם רואים את רוח הטומאה המרחפת מעל גבי המאכל?!".
בינתיים נודע שהמשרתת הזקינה מתה אתמול בבית, כי נפלה בתרדמה וניסו להקיצה ביום אתמול ולא עלתה בידם, וחשבו שהיא שיכורה כדרכה ונרדמה, אולם עתה אחר שכבר ישנה זמן רב ואחר ניסיון להקיצה בחזקה, התברר שנפטרה ואור החיים הקדוש הרגיש ברוח הקודש בטומאת המת המרחפת על פני התבשיל.
ה: מרן החיד"א תלמיד אור החיים .
ומסופר על תלמידו המפורסם ביותר – רבי חיים יוסף דוד אזולאי – מרן החיד"א. שכאשר נסע לירושלים נתן לו אור החיים הקדוש מכתב להניחו על הכותל מערבי. והנה החיד"א נטל את המכתב וקשרו בבגדו ושכח ממנו. ובבואו לארץ הקודש, קיבל עליו שייהנה רק מיגיע כפיו וקנו לו חמור ועגלה והוביל טיט עליו בערך שנתיים.
והנה פתאום מת החמור שלו ונשאר מחוסר פרנסה, ונזכר כי אולי נענש על אשר לא מסר מכתבו של רבו על הכותל מערבי והלך תיכף וקידש וטיהר את עצמו והלך לפני כותל מערבי והניח שם את המכתב והתפלל למענו וכאשר חזר לבית המדרש נפל פחד גדול על האנשים אשר ראו אותו וגם על החכם.
ונתן לו שלום באימה ויראה ושאל אותם "מה יום מיומיים"? מדוע לא נתנו לו עד היום שלום? ואמר: "כי אנחנו גם כן לא נדע מה היום מיומיים, ספר נא לנו".
ויספר להם מהמכתב שנתן לו רבו להניחו על כותל מערבי, ולא הניחו עד עתה ומפני זה נענש. אמר החכם שחשקה נפשו לראות המכתב. וגזר עליו להראות לו את מקום המכתב. והלכו יחד וקראו את המכתב, וזה היה לשון המכתב: "אחותי כלה (פניה אל השכינה) אבקש ממך שתהה לעזרה בצרה לתלמידי יקירי"! כאשר ראו את המכתב ידעו שאדם גדול הוא ומינו אותו למורה צדק בעיר הקודש.
ו: רבינו והבעש"ט
הבעש"ט היה נכסף כל חייו להכיר את רבי חיים בן עטר, הוא הכיר את גדולת קדשו העצומה. וכאשר היה עושה הבעל שם טוב עליית נשמה – כמנהג הצדיקים שהיו עושים כן בשעת אמירת "כתר". היה אומר שלא הייתה לו הזכות לראות בעליית נשמה את רבי חיים בן עטר כי אם את כפות רגליו בלבד.
ועוד היה אומר הבעש"ט: "אם היינו נפגשים יחד היינו מביאים את המשיח". דברים אלו מזעזעים בקדושתם, ומפליאים את ייחודו וצדקותו של האור החיים הקדוש שאף אמר כי הוא המשיח. וכייון לדברי חז"ל שבכל דור ודור נולד המשיח, אלא שאין בני הדור ראויים לכך שיתגלה.
באמצע סעודה שלישית של רבנו הבעל שם טוב, נטל ידיו ואמר בלב שבור "כבה נר המערבי". רבנו האור החיים נפטר - זה היה במוצאי שבת קודש עוד לפני שמלאה שנה לישיבתו, נצחו אראלים את המצוקים ורבנו נתבקש בישיבה של מעלה "והן בעון הדור כמעט שכב ונפטר בן מ"ז שנה ביום ט"ו בתמוז תק"ג ".
רבי חיים בן עטר זיע"א נפטר בירושלים, במוצאי שבת ט"ו בתמוז שנת תק"ג והוא בן 47 שנה בלבד, פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים. בשעת פטירתו, נטל הבעל שם טוב ידיו לסעודה שלישית (במדינתו היה עדיין צהרי שבת) ואמר "כבה נר מערבי, רבנו אור החיים נפטר".
באותה עת, התעלף הרב אבולעפיה באמצע התפילה ונשאר התעלפותו כחצי שעה ולאחר שהתעורר סיפר שליווה את רבנו אור החיים הקדוש לגן עדן וכששאלו האם נכון הדבר מפי הבעל שם טוב אמר: "אמת הדבר, אבל ידוע תדעו שנשמת רבנו תשב בגן עדן רק בעראי להתראות פנים עם קדושי ישראל מעולם, ובקרוב תרד שוב הנשמה לעולם הזה, לסגל יותר מצוות ומעשים טובים להשם יתברך, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא".
ז: הכנסת אורחים של אור החיים הקדוש
אור החיים הקדוש היה מקפיד ביותר על הכנסת אורחים והנה בערב פסח אחד לא הזדמן אורח בעיירה הרב שלח איפא שליח שימצא בשווקים אורח. לאחר חיפושים נרחבים גילה השליח אדם העומד בפינת בית הקברות כאשר הוא ממרר בבכי תמרורים. לשאלת השליח ענה האיש שמבקש הוא את נפשו למות השליח מיהר לרב וסיפר לו על פגישתו, הרב בכבודו ובעצמו מיהר לעבר בית הקברות. ואז סיפר האיש לרב את סיפורו ההגון: "לאחר 10 שנים של עבודה בהן עזבתי את משפחתי ועבדתי עבודה קשה ומפרכת, בקשתי לשוב כספי אשר חסכתי ולהנות את משפחתי לאחר שנים ארוכות של פרידה. והנה כאשר ביקשתי לעלות לאניה שתיקח אותי לביתי צנח ארנקי וכל עמלי שקע במעמקים ואם לא די בכך, הרי שקרוביה של יתומה עניה בת עירי בקשו ממני להעביר לה ממון כדי שתוכל להינשא וגם הוא ירד לתהומות הים". הרב שריחם על צערו של הבחור לפניו הבטיח לו שתוך כמה שניות יעלה על פני המים כל האבידות ששקעו במקום במשך שנים והוא יושיט יד ויקח את אבידתו בלבד, לעיני האיש הנדהם נתגלה המחזה שלא יאמן – ממש כדברי הרב. לאחר שקיבל האיש את ארנקו האבוד ביקשו הרב בקשה אחת – שיתארח אצלו בליל הסדר.
ח: התפילין של רבי חיים בן עטר
אור החיים הקדוש הודיע לאשתו כי לאחר מותו יגיע איש עשיר מקושטא ויבקש לקנות את התפילין שלו "את התפילין תמכרי לו" הסביר הרב לרעייתו "אולם תזהירי אותו שלו יסיח את דעתו מהן אפילו לא שיחת חולין קלה". ואומנם לאחר פטירתו של הרב, לאחר 30 ימי אבל, הופיע בירושלים סוחר עשיר מקושטא, שביקש לרכוש את התפילין של "אור החיים הקדוש" כמצוות בעלה מכרה את התפילין תמורת שלוש מאות לירות זהב שהיו סכום עצום באותו זמן. האיש הוזהר לפי צוואתו של הרב והבטיח להשתמש בתפילין לפי הוראותיו. ואומנם מיום שהתחיל להניח תפילין הוא חש בהתעוררות קדושה ותפילותיו יצאו ממנו בהתלהבות רבה. באחד הימים תוך כדי שהיה עטור תפילין נכנס נער ממשרתיו והתחיל להטריד אותו בשאלות הקשורות לעסק שלו, תחילה העשיר לא הרגיש אך כיוון שהנער לו הרפה השיב העשיר על שאלתו ומיד שב לתפילתו. למרות שההפסק היה קטן ביותר, יצאה תפילתו מגומגמת ורגש הקדושה סר ממנו. העשיר מסר איפא את התפילין לבדיקה ולמרבה תדהמתו הקלף היה ריק לחלוטין – כל האותיות פרחו.
ט: סיפורים מופלאים בציון
ציונו של "אור החיים" התקדש לדורות ומידי שנה בשנה נוהגים המוני בית ישראל לעלות ולהשתטח על ציונו שבהר הזיתים, ביום ההילולא בט"ו בתמוז סיפורים מופלאים מסופרים אודות אירועים שארעו ליהודים סביב הציון הקדוש אחד הסיפורים מתאר את שנת מלחמת העולם השניה כאשר הגרמנים עמדו בשערי הארץ בשתי חזיתות. אותו הזמן הכריזו בתי הדין של ירושלים לעלות לציונו של "אור החיים הקדוש" ביום ההילולא. המוני בית ישראל הרבו בתפילה ובתחנונים על הציון כשבראשם עמדו הרה"ק מהוסטיאן והרה"ק מזעוויל זי"ע. לאחר אמירת תהילים נכרה שמחה על פני הצדיקים. כאשר שאלו למהות השמחה ענה הרב מהוסטיאן: "הסכנה חלפה, לא תעבור חרב בארצנו". הנוכחים התפעלו ושאלו "מנין לו זאת?" השיב להם הרב שראה צורה של הוי-ה כסדרו כשהוא זוהר מעל הציון והבין שהסכנה חלפה. כך ענה גם הרבי מזעוויל למקורביו ואומנם יומיים לאחר מכן נגרמו לגרמנים אבידות כבדות בשתי החזיתות, בסוריה ובמצרים. ונפתחה כנגדם חזית חדשה מצד הרוסים והמרצחים מהרו להסתלק מהאיזור, וליהודי הארץ היתה רווחה.
שמירה על הציון
סיפור מופלא עד מאד התרחש בזמן מלחמת תש"ח. באותה מלחמה שפרצה בכל גבולות ארץ ישראל נכבשה העיר העתיקה של ירושלים. נקדים ונציין כי במשך תשע עשרה שנים הייתה ירושלים העתיקה בידי האוייב עד אשר בעזרת ה' יתברך שוחררה בכ"ח באייר תשכ"ז במלחמה קצרה שנודעה בהיסטוריה בשם "מלחמת ששת הימים" מימדי ההרס שחוללו הירדנים ברובע היהודי של ירושלים העתיקה התגלו רק לאחר מלחמת ששת הימים. הם הרסו בתי מדרשות ונתצו ושברו מכל הבא ליד. כל בתי הכנסת שברובע היהודי נהרסו ואף את ספרי התורה שרפו בידיהם הטמאות. הירדנים לא הסתפקו בזאת ופנו אף להציק לשוכני עפר: הם פנו להר הזיתים ושם בבית העלמין המקודש הרסו מצבות. במקום המצבות ההרוסות החלו לסלול כביש. לשם כך הובא טרקטור אשר החל לחרוש וליישר את הקרקע. מצבה אחר מצבה התמוטטה תחת עוצמתו של הטרקטור עד שהגיע לשטח קברו של "אור החיים" הקדוש. כאשר הגיע הטרקטור לציון בכדי להורס את המצבה לצורך סלילת הכביש לא עלתה בידו. רק נגע הטרקטור במצבה, מיד התהפך והנהג נפל ומת במקום. הירדנים תלו את הדבר בטרקטור. הם חשבו שכנראה חל קלקול במנוע ויש להביא מיד מומחה שיתקן את הטרקטור. המכונאי הגיע, תיקן מה שנראה לו ומיד לאחר מיכן הגיע נהג אחר על מנת לסיים את משימת קודמו: הרס מצבות. אולם אך נגע קצה הטרקטור במצבה של הרב ומיד התהפך והנהג נהרג. עכשיו הרגישו הירדנים שקיים קושי מסויים אך עדיין שייכו אותו לטרקטור ולא נכנעו. ברום לב, במחשבה של "כוחי ועוצם ידי" ביקשו לנתץ את המצבה ויהי מה. לשם כך לקחו פטיש כבד במטרה להרוס את המצבה אולם, כאשר הרים הערבי את הפטיש נשמט זה מידו ורוצץ את ראשו. הפעם, גם הירדנים נבהלו וידעו שיש דברים בגו, הם התרחקו מיד מהמקום ואיש לא העז לגעת יותר בקברו של הרב הקדוש, וכך הוא נשאר על תלו עד היום הזה.
ט: עניין הפתקאות בכותל המערבי
בזמן שהיה גר רבינו בעל אוה"ח זצ"ל בעיה"ק ירושלים תוב"א בא לפניו פעם אחד איש אחד מידידיו ואנשי שלומו והתנצל לפניו כי נתגבר עליו העניות מאוד והוא ממש מחוסר לחם ובתחנונים ידבר רש לעשות לו טובה להעתיר בידו שיצליח מעתה במעשיו שיהי לו פרנסה ונכמרו רחמיו של בעל אוה"ח הקדוש וצעקתי הדל הקשיב להושיע כתב פיתקא וכרכו היטב ונתן בידו של העני ואמר לו תחזיק היטב בידך הפיתקא הזאת ותלך ישר אצל הכותל המערבי ובין אבני הקודש תחפש מקום חלל ושם תשים ותניח הפיתקא ותלך לביתך ויהי לך ישועה.
האיש עשה כן והלך להכותל המערבי עם הפיתקא בידו.ובדרך הליכתו נעשתה רוח סערה גדול עד שהשליך מעל ראשו כובע העליון והוא לא חש לכל זה ונשאר בכובע התחתון שבראשו והחזיק אותו בידו השמאלית ואת הפיתקא החזיק בידו הימנית אבל הרוח החזק נשא מעל ראשו גם הכובע התחתון ונשאר בגלוי ראש ובהתאמצו להגביה הכובע בתוך הרוח החזק והינה נפלה הפיתקא מידו והרוח נשא אותו למרחוק עד שלא מצא אותו ובמר לב חזר לרבינו בעל אוה"ח הקדוש וסיפר לו על המאורע והשיב לו מה אעשה לך אם לא יסתייע מילתא .
ואחר כך מצאו ברחובות ירושלים פיתקא הנ"ל ופתחו אותה וראו שהיה כתוב בו בקשה להשכינה הגדולה בזה הלשון:
אחותי רעייתי יונתי תמתי אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה (לפלוני בן פלוני)וחתום עליו שמו הקדוש חיים בן משה בן-עטר והביאו את הפיתקא אחר כך אליו:ומזה המעשה אפשר להבין קצת גודל נוראות עומק קדושתו.
הבטחת אור החיים הקדוש ללומד בספרו
א: סגולה לפרנסה ועושר
נפתח בדברי מרן אור החיים הקדוש בעצמו שכתב כשהשלים ספרו "אור
החיים", בו הבטיח ללומד בספרו שיזכה לרוב עושר ואריכות ימים וכל
משאלות לבו לטובה, וזה לשון קדשו: "מבאר אנכי תורה הקדושה, שקיבל מסיני רבינו משה, הגבר! בי תחדד עשתונותיך, בפירושי שום תשים בינותיך, במראה מקומות תן עיניים, ויאירו דברי באור החיים, "אז תושע מאלקי שמים, ברב עושר ושנות חיים, ברכות יחולו על ראשך, כאשר תאוה גם נפשך".
ב: מסוגל בדורנו יותר מהזוהר הקדוש
הרה"ק ר' מנחם נחום משטעפענישט זי"ע אף הוסיף על דברי קדשו של אביו הרה"ק מרוזין זי"ע ואמר, כי בימינו מסוגל הלימוד באור החיים הקדוש
להשפיע על הנפש הישראלי יותר מלימוד הזוהר הקדוש, וזאת משום שדברי הזוהר הקדוש מעלה ומרים את האדם שזכה כבר לחלק ה"נשמה", וזה דרגא שאינה שכיחה בימינו רק אצל יחידי סגולה, אבל האור החיים הקדוש מדבר ומשפיע גם על האנשים שיש בהם רק בחינת "רוח נפש" - דרגות שהם נמצאים אצל כל אחד מישראל גם היום.
ג: מסוגל לטהרת הנשמה
צדיקים אף גילו שהשפעתו וסגולתו הרוחני של הספר, מיועד דייקא לתועלת
דורותינו - דור עיקבתא דמשיחא, כפי שאמר הרה"ק ר' ישראל מרוזין זי"ע ש"כמו בדורות הראשונים היה הזוהר הקדוש מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האור החיים הקדוש על התורה לטהר הנשמה".
גם הרה"ק אברהם מסלאנים זי"ע (בעל יסוד העבודה) כתב בספרו באר אברהם: "הזוהר ואור החיים הם מאירים נשמת האדם ועיניו".
ד: בזכות הלימוד באור החיים זדונותיו נעשו זכויות
וכמים קרים על נפש עייפה הם דברי הרה"ק ר' חיים דוד דאקטאר מפיעטריקוב זי"ע )שכידוע היה בעל תשובה והגיע למדרגה גבוהה בחסידות וברוח הקודש כאחד הצדיקים הגדולים(, כאשר חלה את חוליו האחרונה והיה שוכב על ערש דוי, ובא הרה"ק התפארת שלמה שבוכה על ימיו הראשונים שמקודם שנעשה לבעל תשובה ואמר לו: "למה אתם בוכים? הלא הימים הראשונים יפלו". ויהי אךכשמוע הרה"ק ר' חיים דוד את הדברים האלו, סירב בתוקף ולא הסכים לדבריו ואמר: למה יפלו?! אדרבה, הלא בתשובה מאהבה זדונות נעשו כזכויות, "ובזכות שהנני לומד כל שבוע אור החיים הקדוש, בודאי שהעוונות יהפכו לזכויות...".
ה: סגולה לרפואה שלמה
ולא רק כדי להתעלות ברוחניות המליצו הצדיקים ללמוד בספר זה, אלא גם
לישועות והצלחות בכל ענייני גשמיות ראו את הלימוד בספר זה כסגולה נפלאה, כמו שמסופר על הרה"ק ר' פנחס מקאריץ זי"ע שפעם כשבנו היה חולה ל"ע, אמר לו שילמד בכל יום דף של הספר "אור החיים" כסגולה לרפואה שלמה.
ו: מאיר על העיר ושומר על הבית
פעם התבטא הרה"ק מקאריץ ז"ל ש"הספר אור החיים מאיר בכל העיר בה
נמצא, ושומר על הבית שהוא שוכן בו", ופעם בהיותו בעיר טשאהן, אמר: "אני רואה בעיר זו אור גדול", ושאל אם נמצא שם חומש עם אור החיים, וזה האיר על כל העיר.
ז: סגולה לזרע של קיימא
עוד מסוגלת הלימוד בספר אור החיים הקדוש, יש להביא מה שנמסר בשם אחד הצדיקים זי"ע שאמר, כי סגולה לזכות ל"זרע של קיימא", ללמוד ולהגות בקביעות בספר אור החיים הקדוש על התורה, בכל ערב שבת קודש, והיא סגולה בדוקה.
תפילה שחיבר רבינו הקדוש:
יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו
ידידות אור נפשינו רוחנו ונשמתינו למען בריתך אשר
כָּררתָּ לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך
זכור אהבתנו וחיבתנו והשב שכינתך לבית קודשינו
והחזר להשתעשע בנו כימי קדם כי קשה פרידתך ממנו
כפרידת נפשינו מרוחנו המו מֵעינוּ וכלתה נפשינו
אל גאולת שכינתך, מתחננים ובוכים לפניך ה׳ אב
הרחמן על גלות השכינה הושיעה ה׳ שכינתך ודַבֵּק
נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשינו רוחינו
ונשמתינו וייעול מלכנו בהיכלא. אכי״ר
תפילה בקברו של אור החיים הקדוש
כשמגיע לקבר ישים יד שמאל ויאמר:
"וְנָחֲךָ אֲדֹנָי תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם עַד בֹּא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם".
שָׁלוֹם עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי הַצַּדִּיק,רבי חיים בן עטר שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבְךָ, שָׁלוֹם עַל נַפְשְׁךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה. אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יוֹצֵרְךָ וּלְעָבְדוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ, וְעָשִׂיתָ מִצְוֹות וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עַל כֵּן גָּדוֹל שְׂכָרְךָ, וְהַקָּבָּ"ה יָחִישׁ תְּחִיָּתְךָ וִימַהֵר עֲמִידָתְךָ, וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה לִרְאוֹת פָּנֶיךָ הַמְּאִירִים וּמַזְהִירִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּזְכוּתְךָ יַעֲמוֹד לָנוּ וְתוֹרָתְךָ מָגֵן בַּעֲדֵנוּ, וְתִהְיֶה נִשְׁמָתְךָ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם אֶת ה’ אֱלֹהִים: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה’ לַיְשָׁרִים נָאוָה תְּהִלָּה: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, אָב הָרַחֲמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי בָּשָׂר אֲנַחְנוּ, וְאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְכַוֵּן וּלְיַחֵד יִחוּדֵי יִחוּדֵי שְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים הָרְאוּיִים לְיַחֵד וּלְזַוֵּג בְּהִשְׁתַּטְּחוּת עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים. וְגַם אֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ שָׁרְשֵׁי הַיִּחוּדִים וְזוּגֵי הַמִּדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת לְדָבְקָא נַפְשָׁא בְּנַפְשָׁא וְרוּחָא בְּרוּחָא: עַל כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ בִּיאָתֵנוּ עַל קֶבֶר הַצַּדִּיק הַזֶּה, כְּאִלּוּ כִּוַּנּוּ וְיִחַדְנוּ הַיִּחוּדִים וְזוּגֵי הַמִּדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בִּדְבֵקוּת נַפְשָׁא בְּנַפְשָׁא וְרוּחָא בְּרוּחָא, לְהַאֲצִיל עָלֵינוּ רוּחַ טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה’, וְתִתְעוֹרֵר נֶפֶשׁ הַצַּדִּיק הַזֶּה לְהִתְפַּלֵּל עָלֵינוּ, וְתַמְלִיץ טוֹב לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם:
וִיהֵא רַעֲוָא, דְּתִתְעַר נֶפֶשׁ הַצַּדִּיק הַזֶּה, וְתֶהֱוֵי סַלְקָא וְאַזְלָא וְשָׁאטָא לְגַבֵּי אַבָּהָן דְּמִיכֵי חֶבְרוֹן, לְאוֹדָעָא לְהוֹ צְלוֹתָא וּבָעוּתָא דַּאֲנָא בָּעֵי וּמַצְלֵי וּמִתְחַנֵּן בְּהַאי שַׁעְתָּא. וְתִתְחַבֵּר וְתִתְעַטַּר בִּזְכוּתָא דְּאַבָּהָן, וְתֵעוֹל בְּהַהוּא פִּתְחָא דבג"ע, וְאוֹדָעָא לְרוּחַ, וְרוּחַ סָלִיק וְאִתְעַטַּר וּמוֹדַע לִנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה אוֹדָעָא לקב"ה, וְכֻלְּהוּ בָּעָאן רַחֲמֵי עָלָן, וְחַס קב"ה עָלָן בְּגִינֵיהוֹן. וּבְגִין זְכוּתָא דְּכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא דְּזָכוּ לְמִדַּת כָּבוֹד דִּלְעֵלָּא, וּזְכוּ לִקְשֹׁר קִשְׁרָא עִלָּאָה, קִשְׁרָא קַדִּישָׁא, קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְהקב"ה יָרִיק עָלָן בִּרְכָאן מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא, וְיִתְקַיְּמוּן גַּבָּן כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן בְּדִיל שְׁמֵיהּ רַבָּא:
אָנָּא ה’, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וּלְמַעַן זְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְיוֹסֵף וְדָוִד וּפִינְחָס וּשְׁלֹמֹה, וּלְמַעַן זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים, וּלְמַעַן זְכוּת הַצַּדִּיק הַזֶּה, וְתָחוּס וְתַחְמֹל וּתְרַחֵם עָלַי וְעַל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּתְחַיֵּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים טוֹבִים וּמְתֻקָּנִים, וְתִפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ, וּתְמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ, וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ, וְתוֹרֵנוּ הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב אֲשֶׁר נֵלֵךְ בּוֹ וְהַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה, אמן.
פרקי תהילים
תהילים : חיים בן עטר
חֶלְקִי ה' אָמַרְתִּי- לִשְׁמֹר דְּבָרֶיךָ.
חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל-לֵב; חָנֵּנִי, כְּאִמְרָתֶךָ.
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי; וָאָשִׁיבָה רַגְלַי, אֶל-עֵדֹתֶיךָ.
חַשְׁתִּי, וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי- לִשְׁמֹר, מִצְוֹיתֶיךָ.
חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי; תּוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.
חֲצוֹת-לַיְלָה-אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ: עַל, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
חָבֵר אָנִי, לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ; וּלְשֹׁמְרֵי, פִּקּוּדֶיךָ.
חַסְדְּךָ ה' , מָלְאָה הָאָרֶץ; חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי.
יָדיךָ עָשׂוּנִי, וַיְכוֹנְנוּנִי; הֲבִינֵנִי, וְאֶלְמְדָה מִצְוֹשתֶיךָ.
יְרֵאֶיךָ, יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ: כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.
יָדַעְתִּי ה' , כִּי-צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ; וֶאֱמוּנָה, עִנִּיתָנִי.
יְהִי-נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי- כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ.
יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה: כִּי-תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי.
יֵבֹשׁוּ זֵדִים, כִּי-שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי; אֲנִי, אָשִׂיחַ בפִקּוּדֶיךָ.
יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ; וידעו (וְיֹדְעֵי), עֵדֹתֶיךָ.
יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ- לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ.
מה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ: כָּל-הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי.
מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹ-תֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי.
מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי: כִּי עֵדְוֹּתֶיךָ, שִׂיחָה לִי.
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן: כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.
מִכָּל-אֹרַח רָע, כָּלִאתִי רַגְלָי- לְמַעַן, אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ.
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא-סָרְתִּי: כִּי-אַתָּה, הוֹרֵתָנִי.
מַה-נִּמְלְצוּ לְחִכִּי, אִמְרָתֶךָ- מִדְּבַשׁ לְפִי.
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן; עַל כֵּן, שָׂנֵאתִי כָּל-אֹרַח שָׁקֶר.
בּמֶּה יְזַכֶּה-נַּעַר, אֶת-אָרְחוֹ-לִשְׁמֹר, כִּדְבָרֶךָ.
בְּכָל-לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ; אַל-תַּשְׁגֵּנִי, מִמִּצְוֹ תֶיךָ.
בְּלִבִּי, צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ-לְמַעַן, לֹא אֶחֱטָא-לָךְ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' - לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.
בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי- כֹּל, מִשְׁפְּטֵי-פִיךָ.
בְּדֶרֶךְ עֵדְוַֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי- כְּעַל כָּל-הוֹן.
בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה; וְאַבִּיטָה, אֹרְחֹתֶיךָ.
בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע; לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ.
נר-לְרַגְלִי דְבָרֶךָ; וְאוֹר, לִנְתִיבָתִי.
נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה- לִשְׁמֹר, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
נַעֲנֵיתִי עַד-מְאֹד; ה' , חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ.
נִדְבוֹת פִּי, רְצֵה-נָא ה' ; וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי.
נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד; וְתוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.
נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי; וּמִפִּקּוּדֶיךָ, לֹא תָעִיתִי.
נָחַלְתִּי עֵדְוֹ תֶיךָ לְעוֹלָם: כִּי-שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה.
נָטִיתִי לִבִּי, לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ- לְעוֹלָם עֵקֶב.
עָשִׂיתִי, מִשְׁפָּט וָצֶדֶק; בַּל-תַּנִּיחֵנִי, לְעֹשְׁקָי.
עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב; אַל-יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים.
עֵינַי, כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ; וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ.
עֲשֵׂה עִם-עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ; וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי.
עַבְדְּךָ-אָנִי הֲבִינֵנִי; וְאֵדְעָה, עֵדֹתֶיךָ.
עֵת, לַעֲשׂוֹת לַה' - הֵפֵרוּ, תּוֹרָתֶךָ.
עַל-כֵּן, אָהַבְתִּי מִצְוֵֹתֶיךָ- מִזָּהָב וּמִפָּז.
עַל-כֵּן, כָּל-פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי; כָּל-אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי.
טוֹב, עָשִׂיתָ עִם-עַבְדְּךָ- ה' , כִּדְבָרֶךָ.
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי: כִּי בְמִצְוֹשתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי.
טֶרֶם אֶעֱנֶה, אֲנִי שֹׁגֵג; וְעַתָּה, אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי.
טוֹב-אַתָּה וּמֵטִיב; לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.
טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים; אֲנִי, בְּכָל-לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ.
טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם; אֲנִי, תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי.
טוֹב-לִי כִי-עֻנֵּיתִי- לְמַעַן, אֶלְמַד חֻקֶּיךָ.
טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ- מֵאַלְפֵי, זָהָב וָכָסֶף.
רְאֵה-עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי: כִּי-תוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.
רִיבָה רִיבִי, וּגְאָלֵנִי; לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי.
רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה: כִּי חֻקֶּיךָ, לֹא דָרָשׁוּ.
רַחֲמֶיךָ רַבִּים ה' ; כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי.
רַבִּים, רֹדְפַי וְצָרָי; מֵעֵדְוֹ תֶיךָ, לֹא נָטִיתִי.
רָאִיתִי בֹגְדִים, וָאֶתְקוֹטָטָה- אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ, לֹא שָׁמָרוּ.
רְאֵה, כִּי-פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי; ה' , כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי.
רֹאשׁ-דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם, כָּל-מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ.;
מעלת הלמוד מדברי הצדיק ליד קברו:
אמר רבי יוחנן רבי שמעון בר יוחאי , כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה , שפתיו דובבות בקבר... דבר נשגב הוא ללמוד ביומא דהלולא מתורת הצדיק על קברו, ולהזכיר מעשיו .
{פסיקתא פ' זכור ס' א'}
ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. פירוש כנגד ב' בחינות שהזכיר, הנקראים בשם יעקב שהם ההמון עם, והמתכנים בשם ישראל שהם הצדיקים, ה' אלהיו עמו הם הצדיקים שעושים מאהבה, לזה אמר ה' שהוא שם החסד לומר שאין עבודת הצדיק לצד הדין אלא אוהב הטוב במה שהוא טוב, ודקדק לומר אלהיו שלא תחשוב שאם ה' מייסרהו ישוב אחור, לזה אמר אלהיו שהגם שייסרהו על משמרת אהבתו יעמוד, וכנגד כת ההמון הנקראים בשם יעקב אמר ותרועת מלך בו שהוא ירא לצד המשפט:
עוד ירצה לומר שבח השגתם שלא בחר ה' לשכן שמו אלא עמם, ועוד שעשה בהם כח עליון שיכולין לאבד כל מה שנותנין בו עיניהם כמלך עולם, והוא אומרו ותרועת מלך בו פירוש אין צריכין שה' יאבד קמיהם אלא בהם עצמן יש הדרגה זו. וכן תמצא שהצדיקים כל מקום שנותנים בו עיניהם להשחית בכל הנבראים הם בעלי היכולת:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות סא:) על רבי עקיבא שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד וכו', והוא אומרו ה' אלהיו עמו פירוש מדבק נפשו בה' אלהיו בתכלית החיבה הגם שתרועת מלך בו בשבט ברזל שסורקין בשרו, ואפילו בזמן עצמו שהשבט בו שהיו סורקים וכו' אף על פי כן ה' אלהיו עמו: