להיענות לקריאה העליונה: זה הזמן לשוב לישראל

להיענות לקריאה העליונה: זה הזמן לשוב לישראל / 

מאיר אביטן/ תשע"ח 2018

קריאת המאמר מתוך מוסף לשבת- מקור ראשון

ההיסטוריה של העם היהודי רצופה בקריאות לעלייה לארץ שלא נענו. גם הצהרת טראמפ האחרונה היא קריאה שכזו, ואל לנו להחמיץ את השעה

מגילת שיר השירים מתארת את גאולתם של ישראל אך גם את ההחמצות שלה. הנה, כאשר הרעיה והדוד נמצאים במעמד הנישואין באה ההצהרה: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה, א). אך הימים שלאחר ההצהרה מתארים תמונה עגומה, אותה החמצה החוזרת על עצמה בהיסטוריה של העם היהודי (שם ב־טז):

_{אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהו קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.}

_{מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי… חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.}

בשנה זו  זכינו לנאום ירושלים, שבו הכריז נשיא המעצמה החזקה בעולם על הכרה דיפלומטית רשמית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל. בשעת הצהרה זו עלתה מולי דמותו של אחד מגדולי הוגי הדעות של ימינו, הרב יהודא ליאון אשכנזי זצ"ל, שזכיתי בצעירותי כאורח לשמוע קמעא שבקמעא מפיו וב"ה היום דבריו כתובים במגילות הספר.

הרב אשכנזי מבקש לראות את ההיסטוריה היהודית במרכז המערך ההיסטורי של האנושות כולה, כאשר תפקיד העם היהודי לגאול את העולם. בדרכו הייחודית בוחן הרב את ההיסטוריה היהודית בהקשר הזה, תוך עיון במעשה האבות בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים". והנה, באותו מעמד של "הצהרת טראמפ" בטוחני שהיה מבקש מאיתנו ללמוד ממנה ולזהות את הדפיקה בדלת. אבקש אפוא לצעוד אל דבריו שהדהדו אותי בצעירותי ועד היום כוחם רב עד מאוד, בהתבוננות עמוקה על מהלך הגלויות, האיחורים והכישלונות החוזרים על עצמם.

מחיר הסירוב

ההצהרה הראשונה של אומות העולם כלפי העם היהודי החלה ביציאת מצרים, "ויהי בשלח פרעה את העם", אך החולשה הפנימית של העם גרמה לכך שרק חמישית ממנו יצאה משם. החולשה של העם כלפי ארץ ישראל שבה וחזרה בעת שליחת המרגלים לארץ, ולצערנו עד דורנו אנו חשים בחולשה פנימית זו של העם היהודי, "אפקט ההתאהבות בגלות".

עיקרון זה ידוע לכל מי שבקי בתנאים של סוף כל גלות, לאורך תולדות עמנו: ראינוהו ביציאת מצרים, כאשר היה הכרח לקבל את הסכמתו של פרעה, וראינוהו גם בימי שיבת ציון (בימי עזרא), שלא נתאפשרה אלא בהסכמתו של כורש. שוב אנו מסתמכים על העיקרון של המונותיאיזם המוחלט: תולדות ישראל קשורות לתולדות האנושות כולה. תהא תכליתה של הגלות אשר תהא, הריהי מעין "חוזה־עבודה" בין ישראל ואומות העולם ואין להתירו ללא הסכמת האומות (הרב יהודא ליאון אשכנזי, ויהי באחרית הימים, ניסן תשמ"ג).

הצהרה השנייה הייתה בתקופת כורש. עם חורבן בית ראשון וגלות בבל, העם הגולה בתל אביב על נהר כבר בונה לו את המדינה היהודית בגלות, וכאשר  קול דודי דופק – שבעים שנה לאחר חורבן הבית – מעניק כורש המלך הפרסי את "נאום ירושלים" ונותן ליהודים את הזכות לחזור לציון ולבנות את בית המקדש.

_{וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ־לֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱ־לֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱ־לֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם (עזרא א, א־ג).}

גם כאן חוזר על עצמו "אפקט ההתאהבות בגלות". מעטים נקראים לדגל ישראל, מיעוט העם עולה לארץ ישראל. הקהילה היהודית בשושן הבירה ובפרס מקימה מסעדות, בתי מדרש וקהילות למופת. היהודים שם היו פרסים יהודים, שרו את ההמנון הפרסי קודם להמנון התקווה.

מחיר ההתאהבות בגלות והסירוב לשמוע את הדפיקה הא־לוהית אינו רק הימנעות משיבה לארץ ישראל, אלא גבוה מכך. משעה שנאמרה ההצהרה עבור עם ישראל מתחיל לפעול שעון החול של הגאולה. חלון ההזדמנות שנפתח הוא קצר, וברגע שנחמיץ פרק זמן זה מתחילה צורת השגחה א־לוהית בבחינת "עולם הפקר"־  זמן של הפקר שבו העם היהודי כנראה יצטרך "לשלם מחיר". סיפור מגילת אסתר הוא המחשה למהלך זה. מרדכי היהודי היה עברי שגלה מארצו והפך ליהודי פרסי, ומשעה שהוא אינו מחזיר את העם לציון בעקבות הצהרת כורש, מתחיל "זמן ההפקר" ופגיעה מרחפת מעל העם היהודי.

כך כותב על כך הרב אשכנזי במאמרו:

_{כאשר תם הזמן המוקצב לגלות, השגחה זו אינה פועלת עוד ובאים זמנים של הפקר… בזמנים אלה יפעלו רק מנגנוניו הטבעיים של העולם ומצבן התרבותי של האומות בימים האלה.}

הזדמנות נוספת לעם היהודי להיות עם עברי הייתה תקופת "תור הזהב" בספרד, תקופה בת ארבע מאות שנה שבהן העם היהודי זכה לפריחה. בתי המדרש מתגדלים, מתרחבות הקהילות היהודיות ושרי הממשלה היהודים מוטמעים בתוך השלטונות. ספרד של אז דומה מבחינות רבות לשושן הבירה. אבל גם כאן הלקח לא נלמד. ר' יהודה הלוי מעורר את העם לשוב לציון אך קולו לא נקלט:

_{לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב , אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב}

_{אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב}

_{יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!}

ריה"ל עולה לציון, אך אחיו לא באו עמו. גם כאן הדפיקה הא־לוהית לא נענתה והתוצאה לא איחרה לבוא – "תקופת ההפקר" החלה לפעול, נרדפו היהודים, הושמדו ולבסוף גורשו.

קריאות הדור האחרון

לאחר שנים רבות שב קול דודי לדפוק. בשנת 1917 שר החוץ הבריטי מכריז על תמיכתה של בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, במה שידוע כהצהרת בלפור. כותב על כך הרב יהודא ליאון אשכנזי (שם):

_{כמו בימי פרעה, כמו בימי כורש, אכן נתנו אומות העולם את הסכמתן לשיבת ציון – כאשר חבר העמים אשרר את הצהרת בלפור. לראשונה בתולדות התרבות המודרנית הוקם מוסד בינלאומי שהיו לו שאיפות כלל עולמיות: רק מוסד כזה היה רשאי לתת היתר לעם ישראל, שהרי לאור היבטיה הכלל עולמיים של הגלות לא היה די בהכרת אומה זו או אחרת בצדקת רעיון קץ־הגלות והקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל.}

גם כאן נפתח חלון הזדמנות לעם היהודי. היו שראו בהכרזה זו "ימות המשיח" אך היהודי הנודד נותר שבוי ב"סינדרום  הגלות"; הוא אינו ממהר לעלות ארצה, היהודים אינם מציפים את ארץ ישראל, והעם מעדיף את שושן הבירה החדשה – פה לין. שרים ורוזנים מעדיפים את מלכות שושן, חכמים וגדולי תורה מעדיפים את בתי המדרש של הגלות ולא חלילה את החילוניות של ארץ ישראל.

קרובים אנו מבחינת ציר הזמן ההיסטורי לתקופה זו. ידועים לנו כל דברי  חכמי הדור שנמנעו מעלייה לארץ ישראל, ואנו יודעים, כפי שלימדנו הרב אשכנזי, שחלון ההזדמנויות נותר פתוח לזמן קצר. ההיסטוריה חזרה. לא שמענו את הדפיקה הא־לוהית והמחיר היה כבד מנשוא – השואה.

והנה אנו, בעת הנוכחית, שבעים שנה לבניין מלכות ישראל הצעירה, מאה שנה להצהרת בלפור וחמישים שנה לשחרור ירושלים, זכינו להצהרה על ירושלים של מלכות אמריקה: "במשך כל אותן שנים, נשיאים המייצגים את ארצות הברית סירבו להכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל. למעשה, הם סירבו להכיר בבירה ישראלית בכלל. אבל היום, אנו סוף סוף מכירים במובן מאליו: שירושלים היא בירת ישראל. זה לא יותר ולא פחות מהכרה במציאות. זה גם הדבר הנכון לעשות. זה מה שהיה צריך לעשות".

הצהרה זו היא אינה סתם הכרזה, וכפי דבריו של הרב אשכנזי: "תולדות ישראל קשורות לתולדות האנושות כולה". הצהרה זו יש בה קריאה הן לעם היהודי היושב בגלות והן לזה שבציון. זאת קריאה אחרונה לעלות לציון. חלון ההזדמנויות נפתח ועלינו לנצלו.

בשעה שאנו חוגגים את פורים עלינו לזכור שהסיפור האמיתי של המועד הזה הוא רפיון במימוש העלייה לארץ ישראל. בשעה זו עומדת לפתחנו דפיקה א־לוהית לעם היושב בגלות ולעם היושב בציון, ואל לנו לאחר ולהחמיץ הזדמנות זו. דברי הרב אשכנזי הם בשבילנו כדברי נבואה:

_{הבנת המסקנה הראשונה מכריחה אותנו לגלות שוב את משמעותם האמיתית של כללי אמונתנו, בפרט בממד הקשור לתפקידו המיוחד של עם ישראל בתולדות האנושות – וכאן נראה כי לא יהיה די בהתבססות על כללי התיאולוגיה הפילוסופית. חשיבות מסקנות אלה בולטת לאור העובדה שטרם באו לקיצם מאורעות סוף הגלות והסכנות המתלוות להם: סכנת ההתבוללות בתפוצות ועתיד שלומה של מדינת ישראל.}

זאת השעה שבה אנו מודעים להתבוללות בנכר, שבה עיר הבירה בשושן דאמריקה צוהלת ושמחה, שבה רבים מהיהודים במלכות האמריקאית שרים את ההמנון האמריקאי קודם להתקווה. אל לנו להתמהמה לנוכח הדפיקה הא־לוהית. יש לפעול הן מציון והן מהגלות למען שיבת ישראל השלמה, ובכך הפעם לא נחזה בתוצאות הרעות.

מסיים הרב יהודא אשכנזי את מאמרו בהבאת דבריו של ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים":

_{והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא א־לוהי עולם ברוך הוא לעד…  ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב.}

עדיין לא אבד הכלח על צעקה זו.