להחזיר ציונות ליושנה


להחזיר ציונות ליושנה


להחזיר ציונות ליושנה [1]

 מאיר  אביטן 

קריאת המאמר במוסף לשבת - עיתון מקור ראשון 

יחסם המזלזל של רבני ש"ס אל יום העצמאות הוא חיקוי זול של החרדיות האשכנזית. על עדת הספרדי לשוב אל רבניה השורשיים, שחגגו כולם את יום העצמאות בהלל ובשמחה.

 

למה מימונה?

 

כיסופיהם של יהודי ספרד לארץ ישראל ידועים ומפורסמים, אך חיבתם העזה של בני ארצות המערב לארץ ישראל (מרוקו, אלגי'ר ותוניס) הייתה מיוחדת. הם כונו בשם בני ארצות המערב על שום היותם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו את שמם בזיקתם העמוקה אליה ונפשם השתוקקה לעלות לארץ ישראל.

 

יום המימונה, נשתרש במדינתנו מזוויות שונות שאינן תמיד עולות בקנה עם שורשו האמתי של חג המימונה. טעמים רבים לקיום מנהג זה, אולם אחד מין הטעמים לקיום חגיגת "מימונה" אצל קהילת מרוקו, נובע ממקור חיים: "כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". והנה רוב חודש ניסן יצא והוא בדכדוכי נפש ממש עד דכא. על כן מיד  עם צאת שביעי של פסח נחוג חג האמונה, כשמטרתו להחדיר בעם ולחזק את האמונה בגאולה הקרובה, אשרי המחכה ויגיע.

 

עקרונותיו של חג המימונה היא בבתים פתוחים המקבלים כל אדם באשר הוא, חברים, שכנים וכל דכפין ייתי ויכול. בערב זה מופגנת אהבה רבה של אהבת חינם, בניגוד לאותה שנאת חינם שגרמה לחרבן הבית. בית הוריי היה פתוח לאורך כל השנה, זכרוני מתקופת צעירותי שבערב  זה מעבר לבית הפתוח, הערב היה מלווה בהתרוממות רוח ייחודית, בהתפרצות אהבה אמתית בין כל באי הבית, בהרגשת ביטחון של עתיד טוב יותר. ערב זה לא היה כיום של הוללות אלא דווקא רוח של אמונה וביטחון נסכה על יום זה. ביום זה גם הייתי אחראי להביא מן שדה החיטה הקרוב למקום מגורינו שיבולי חיטה, אותם אבי היה מעניק לבאי הבית כסימן לפרנסה טובה ולחם לשובע, ועל זה גם הוסיף אבי שבעזרת ה' נשתתף יחד בקצירת העומר בבית המקדש שיבנה במהרה, כאשר שעות קודם ספרנו את ספירת העומר. בבית הכנסת בו התפללתי, נהגו מיד עם צאת החג ללכת לבית הרב בשכונתנו ולקבל את ברכתו. מו"ר אבי עליו השלום סיפר לי שבמרוקו היו מתברכים בבית הרב ב'לשנה הבאה בירושלים'. אחד מן מנהגי המימונה ביום למחרת, היה בשפיכת מים על הרגליים השכם בבוקר, בכדי להראות שאנו מוכנים לקפוץ לים כמו נחשון בן עמינדב לקראת הגאולה הקרובה.

 

החיבור בין המימונה לגאולת עם ישראל הוא קשר הדוק ובל ינותק, יום המימונה עומד במהות האמונה והציפייה לגאולה ועלייה לארץ ישראל. מעמד זה יצר את התשתית הבסיסית והחיבה לעלייה לארץ ישראל ומדינת ישראל אצל יהודי מרוקו.

 

ועל מה ראיתי לקשור את יום המימונה ליום העצמאות? אם בפתח דברי חיזקתי את האמונה התמימה שהוטבעה בחותם ליבם ביום שביעי של פסח אצל עולי מרוקו, בא מרן הגאון עמרם אבורביע זצוק"ל, שעלה ממרוקו לארץ ישראל בשנת תרס"ו (1906), ובשנת תשי"א (1951) נבחר על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותו של הראשון לציון עוזיאל, כרב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקוה. עוד לפני הקמת המדינה נטל חלק במאבק היישוב בארץ לתקומת המדינה. הרב עמרם אבורביע שהיה בקי בחישוב "תקופות ומזלות" זיכנו בחידוש נפלא:

 

 שביעי של פסח, קריעת ים סוף – כנגד יום העצמאות 

 

מרן הבית יוסף, ר' יוסף קארו זצ"ל (שולחן ערוך, או"ח סימן תכ"ח סעיף ג') הביא שכל חגי השנה נקבעים עפ"י ימי הפסח בא"ת ב"ש, דהיינו לדוגמה: האות  יום שחל בו יום א' של פסח - בו יחול תשעה באב וכן על זה הדרך:

 

א-ת : תשעה באב, ב-ש: שבועות, ג-ר: ראש השנה, ד-ק: קריאת תורה (שמחה תורה בחו"ל, אסרו חג בארץ), ה-צ : צום יום הכיפורים, ו-פ: פורים החל לפני פסח. על היום השביעי של פסח, יום קריעת ים סוף לא הובא סימן בשולחן ערוך. ועל זה כתב הרב עמרם אבורביע  בספרו "נתיבי עם", סימן תכ''ח, "ובימינו זכינו לדעת".

 

ז-ע : "יום שביעי של פסח הוא יום העצמאות, לב מלכים ביד ה', וקורא  הדורות מראש, נתן בליבם לקבוע את יום העצמאות לפי התאריך העברי דווקא בה' באייר, שלעולם יהא כנגד גאולת מצרים, שביעי של פסח, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, אמן."

 

אם כך, קיום חגיגת המימונה בצאת החג של שביעי פסח, היא אותה אמונה שניטעה, ואלה הכו שורש ונשבר העול וננתקה המוסרה  ובאה לידי מעשה הקמת מדינת ישראל ביום שיחול שביעי של פסח.

 

שותפות בגורל 

 

ולא נתעוררתי לדבר ולתקן, לולי ראיתי כיצד מנהג אבותיי כאסקופה נדרסת ואין פוצה פה. ובאו תלמידים חדשים הטוענים לכתר "החזרת עטרה ליושנה", והנהיגו מנהגים אשר לא ידעום אבותינו, ומלעיגים על אלו השמחים ביום ה' באייר ועל אלה נפשי בוכייה. וכשנקלעתי בערב חג יום העצמאות לבתי כנסת ספרדים מהוותיקים או מהחדשים לתפילת יום העצמאות, החלו לעשות כמנהג אותם אשר אין מכירין בנס שעשה עמנו בורא עולם, ונהגו ביום זה כיום מן הימים ובחלקת לשון ישיאוך לקיום מנהגם החדש כי זאת לא המדינה ולא הצבא... ורבו הצללים בה...

 

לב יודע מרת נפשי, זכורני, כנער המשתתף בתפילות החג של ערב העצמאות, בית הכנסת מקושט בדגלי ישראל, רב בית הכנסת (הרב יצחק אסרף זצ"ל) "אביר יעקב" בבאר-שבע  מנגן את תפילות החג בלחן "התקווה" וכולם לבושים בבגדי החג. אווירה זו שרתה בעוד רבים מבתי הכנסת מבני הקהילה ממרוקו והקהילה הספרדית, אף זכיתי להיות במחיצתו של הרב חיים שושנה זצ"ל, אב בית דין העיר דמנאת במרוקו וחבר הרבנות בבאר-שבע, לראות את יום השמחה בקהילתו, בית הכנסת מקושט וחוגג את יום העצמאות כהלכתו ואף הלל בברכה.

 

והנה באו חדשים מתוך מועצת חכמי התורה של אותה החזרת עטרה ליושנה  ואמרו דברי הבל בעניין גיוס לצבא או התקווה. והם אינן מן הרבנים השורשיים המשקפים את הרוח הלאומית והתורנית של חכמי מרוקו וספרד המקוריים. היום הם חיקוי של רבני הקהילה החרדית האשכנזית, ואין ליוצאי בני ספרד השורשיים להתהלך בדרך זו. והנה עלה בידי לפני שנים לקרוא את תשובתו המרתקת של  מרן הגדול הרב משה מלכה זצ"ל ראב"ד ורבה השלישי של פתח-תקווה. הוא נשאל בספרו שו"ת מקווה המים על ידי חייל הנמצא בחזית (בשנת תשל"ד) בעניין סוגיה הלכתית בשבת, ותשובת הרב מרתקת מאוד. הוא אינו עונה ישר לשאלתו, וכך הוא פותח את תשובתו:

 

"מצבם של חיילי צה"ל בחזית מדאיג אותי תמיד, עמד נגד עיני ותפש כמעט את כל מחשבותי, הייתי תמיד שותף לרגשותיהם ומרגיש בצערם, אך יחד עם זה התקנאתי בהם וחפצתי להיות אתם, חבל שהגיל מנע ממני את זאת. זכות גדולה זכו כי נמסר להם התפקיד החשוב מאת ההשגחה בעליונה להיות שומרים על בטחונה וקיומה של מדינת ישראל הצעירה, אשריכם שזכיתם לכך, שכרכם גדול ומכופל בשני העולמות, ושמכם יזכר לטובה בפיהם של כל אישי האומה לדורות עולם".

 

בפיגוע שהתרחש בהר נוף, ובו נהרג גם רס"מ זידאן סייף שנפל בעת שניהל קרב יריות מול המחבלים, בין המלווים היו מאות חרדים שנקראו להגיע ללויה. בין הדוברים שמעתי את הסיבה להשתתפותם, בבחינת 'הכרת טוב' ו'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו', 'הוא נתן את חייו כדי שאחרים יוכלו לחיות', 'הוא זכה להיכנס לעולם הבא' ועוד דברים רבים המכבדים את המעשה. אך נפשי זעקה! והיכן היו אותם בני ישיבות ומאות של בני תורה בלווייתו של החייל סמ"ר שון כרמלי שנפל במבצע צוק איתן?! או לוויה של כל חייל אחר?! האם אין מספיק סיבות למה להשתתף בלוויה זו?!

 

רק כאשר דברי חכמים נשמעים על דרך השלילה למדינה, לצבא, לדגל ולהמנון, היא המביאה להתנהגות זו או לאמירות שליליות. החכמים האלו אינם משקפים את רוח רבני היהדות הספרדית השורשים. הרב משה מלכה זצ"ל, הוא החכם שלי במועצת חכמי התורה, הוא המשקף את הרוח הספרדית ובעיון קל כל רבני המערב מן הדור ההוא, הם בניגוד להחזרת העטרה החרדית (האשכנזית).

 

ובאותו עניין על אלה שזלזלו באחרונה בהמנון התקווה או ביחסם הבזוי לדגל ישראל, ענה הרב משה מלכה זצ"ל בתשובתו המיוחדת בספרו 'מקווה המים' לשאלה שנשאל, האם מותר להעמיד דגלי ארץ ישראל בבית הכנסת? ומתוך תשובתו אנו למדים על חיבתו והתייחסותו למדינת ישראל:

 

"לא ידעתי במה נסתפקת, ומה הוא האיסור שיכול להיות בדבר. אמת היא שישנם אנשים קיצונים המתנגדים למדינת ישראל ולכל הקשור אליה, והם רואים בדגלה כפירה וסטייה מדרך התורה, אבל אנשים אלה הם מעטים מאוד ונער יכתבם, ודעתם לא מעלה ולא מורידה, והעיקר הוא שכל מה שקרה וקורה כאן במדינה הכל בהשגחה אלהית ויש לי כאן איכות דברים, רק שאין העת והזמן מוכשרים להעלותם על הכתב, ועוד חזון למועד, באופן, שלפי דעתי, אין חשש כלל של איסור להעמיד דגל המדינה בבית הכנסת, אדרבא זהו כבודה ותפארתה של מדינת ישראל שיתנוסס דגלה על גבי ארון הקדש כדי להוכיח קבל העמים והעדות שתורת ישראל וארץ ישראל היינו הך, וכי דגל ישראל צריך שיהיה קשור לתורת ישראל."

 

דעו לכם אחיי, כי כך נהגו רבים מאוד מבני עלייה זו, והם אינן מועטים אלא רבים מאוד ומפורסמים. והנה באו חדשים שטענו לכתר החזרת עטרה ליושנה, וזנחו מנהג אבותיהם והביאו מנהג אשר לא יכירנו. אילו בני עלייה זו היו רואים את מעללי החזרת עטרה ליושנה היו בדכדוכי נפש.

 

רק בבתי הכנסת שעוד מסורת אבותם בידם, דגלי ישראל מונפים בגאון, אולם רבים אימצו את דרך החזרת עטרה ליושנה והורידו דגלם. ואנו בני הדור השני מצווים בעת הזאת להיכנס בשערי ההיכל הספרדי השורשי והנכון ולהרים דגל ישראל.

 

שירת הגאולה 

 

מו"ר אבי מרדכי אביטן זצ"ל, ידיד נפשו של הרב חיים שושנה זצ"ל ונטמן בסמיכות לידו, מוסר שמעתי ואספרה לכם. אבי היה מוטבע בחותם חכמי המערב. וכשזכה אבי לעלות לארץ ישראל הייתה תורת ארץ ישראל טבועה בו. היה יוצא נגד המלעיזים על מדינת ישראל, ומנהגו היה ביום העצמאות להודות לבורא עולם על הבאת הבנים לארץ ישראל ועל תחיית האומה. היה מציין: עדיין לא הגאולה המושלמת, אבל קמעא קמעא, ומונה את שבח המדינה. וכך נהג ביום העצמאות- לאחר תפילת שחרית חגיגית: חוזר לביתו, לומד ועוסק בתורה. לקראת הצהריים היה דן עמנו בשאלות שהיו בחידון התנ"ך, ובסיום היינו יושבים לשולחן ערוך שירי הודיה ולחם בית שאפתה אמי במיוחד לסעודת הודיה ביום זה. וכך  בדרשות אבי עוד במרוקו היה מסיים תמיד: "יהי רצון שיהיו דברים אלו נחת רוח ליוצרנו ויעלנו לארצנו במהרה בימנו אמן כן יהי רצון".

 

וכך מספר הרב יוסף משאש, רבם של תלמיסאן שבאלג'יר ומקנס שבמרוקו ובערוב ימיו רבה של חיפה (נפטר בשנת תשל"ד), בהקדמתו לספרו "נחלת אבות" ח"ב על שמחת יום העצמאות :

 

"...וגם אני, העני, עניתי חלקי בעדת עוזי ומעוזי, בבית הכנסת המרכזי, פה עיה"ק חיפה, היפה, ומשם הלכתי הביתה, ואכלנו  סעודתא, דמהימנותא בחדותא, ובשירתא תשבחתא, לאל אשר אויב מארצנו עיקר, ויהי ערב ויהי בקר, השכמתי בשמחה ובששון, ונפל בפי פסוק בזה הלשון, רבי אומר: שמחו את ירושלים..."

 

וכן הוסיף מגילה  פיוטים ליום העצמאות כגון זה (חלק קצר מן הפיוט):

 

"...אתן הודאות ללובש גאות / עשה פלאות בחג העצמאות...

 

שנת תשי"ח גדלה השמחה / גבורה נחה על עם נבואות

 

חמשה אייר, יהיה מצויר / תושב ותייר ירבו ההודאות."

 

ותן לחכם ויחכם עוד, והבאתי עוד כטיפה בים. מן הפייטנים המוכרים בקהילת מרוקו, רבי דוד בוזגלו זצ"ל (נפטר בשנת תשל"ה), המחבר  פיוטים רבים, וליום זה חיבר פיוטים אחדים והנה הדוגמה לפניכם:

 

"...ובשוב בנייך אלייך מנצחים / אז דגלם יתנוסס לנצח נצחים

 

הידד יהיה יום זה גדול ומשמח / כעל דגל ציון נצחון זורח..."

 

חיבתם הייחודית של חכמי מרוקו והמערב ידועה בזה שקיבלו וקיימו לקיים את התפילות כפי שמסרה הרבנות הראשית של ארץ ישראל. וכל החכמים והקהל כיבדו כל הנאמר באהבה ובשמחה, וקיימו את התפילות במשך שנים רבות וכך נהגו בארץ. ועל כן לכה בני וקשור דברים אלו כחותם על זרועך ועל לוח לבך יוחק, כי בכך הישועה תגדל ותקרב יום הגאולה הגדולה.

 

עוד כנער, בסידורי קהילות המזרח והמערב, בסוף הסידור נוספה תפילת יום העצמאות, אולם עם הקמת התנועה "החזרת העטרה ליושנה", הושמטו תפילות אלו מתוך הסידורים וכמעט ולא נמצא תפילה זו בתוך הסידורים. והנה נתעוררה רוח קודשנו, ורוח חדשה מפעמת בבני הגולים מן המערב וחזרו להוציא סידורים עפ"י מנהג קהילת מרוקו, ובכל סידור וסידור שיצא לא נפקדה ממנו תפילה ליום העצמאות. אשרי המחזירים עטרה ליושנה.

 

קריאה קדושה 

 

על כן עלינו, בני הדור השני, אשר עדין זכות אבותם בידם, להחזיר את אמת העטרה ליושנה, להחזיר את המנהג שנהגו בו אבותינו, ולהלל ולשבח בורא עולם על הזכות אשר נפלה בידינו להיות מהיושבים בארץ ישראל, במדינת ישראל. מוטלת עלינו, בני עולי מרוקו וצפון אפריקה, להחזיר עטרה ולהנהיג בכל מקום את סדר התפילה כפי שהתקבל ולהודות לבורא עולם. אל תלכו אחרי אותה עטרה, שרבים מבני המזרח והמערב חברו 'להחזיר עטרה ליושנה', אך אוי לאותה עטרה שהתקלקלה.

 

ואמרתי ומזה אל תנח ידך, וקראתי אל לנו לשקוט! מצווים כל איש אשר לבו דואב, וכל חברי הגרעינים התורניים בכל היישובים של הציונות הדתית, כשתילים נשתלו ועצים ניטעו וכעת הכו שורש, ובני המערב אשר רוח אבותם בידם, לחזור אל בתי הכנסת הספרדיים השורשיים ו"להחזיר עטרה ליושנה", לתקון את המעוות, ולהביא בפניהם את פרקי הגאולה של חכמי המערב ואחרים. על כן טעם זקנים קחו, והפיצו דברי חכמים אלו בגאולת המדינה אצל כל בתי הכנסת הספרדיים.

 

ובחותם דברי, מן המפורסמות, טעם זקנים לקחתי ממרן הרב יוסף משאש זצ"ל, אשר נשאל בספרו "אוצר המכתבים" חלק ג' עמ' קס"ג:

 

"עוד שאלת על יום העצמאות, שיש אומרים בו תחנון וסליחות וכו' ועל כך השיב: אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו, אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים". 

  

  
 





[1] פורסם במוסף 'שבת', 'עיתון מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015