הפרק החסר: החטא הקדמון שהוביל לפער עמוק


הפרק החסר: החטא הקדמון שהוביל לפער עמוק

הממסד מול עולי צפון אפריקה

מאיר אביטן 

קריאת המאמר במוסף לשבת - עיתון מקור ראשון

כמו רבים  מיוצאי צפון אפריקה, גם אני גדלתי על  סיפורי הוריי, המסע שלהם לארץ ישראל. גם הם סיפרו לי שבעת עלייתם ארצה ביקשה את שאבה נפשם "ירושלים". דוד דרעי בסדרה הטלוויזיונית המרתקת  "סאלח פה זה ארץ ישראל" חשף בצורה מיטלטלת את סיפור המשפחה שלי ושל רבים מאוד, המציאות כפי שתוארה לא הייתה חדשה לי, נחשפתי בעבר  קמעא לאמירות דומות בעבר, אך אין ספק שהסדרה מטלטלת את הצופה אל המציאות הקשה שחוו העולים. הממסד פעל בשיטה מוכוונת וגזענית. מניפולציות שהפעילו הממסד  מול העולים, כשביקש לפזר אותם בפריפריה ולמנוע מהם להתיישב בערים הגדולות או לפי בחירתם, זהו, כתב אישום מסודר ומפורט לממסד ששלט בעת ההיא.

כיום כשאני יוצא מביתי ועובר דרך בית חולים שיבא, עולים מולי גם  אמרותיו הקשות של חיים שיבא:

"הסיסמה בדבר עליה חופשית הייתה רק יפה לשעתה ויש להיזהר מפניה כמו שנזהרים מפני מגפה  איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם ? אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד, לשכת סעד אחד גדולה" (מתוך הפרוטוקולים)

או בדרכי לבת ים דרך איילון והוויז  מזכיר לי לצאת ביציאת יוספטל, גם כאן שוב עולים דבריו מתוך של גיורא יוספטל  ראש מחלקת הקליטה:

"הספק חי ומנקר גם בראשם של אנשי הקליטה, ההרגשה כי עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית בדרגת שפל השווה לזאת של עמי האזור, לא בחירה יש כאן, אלא ברירה אומללה" (מתוך הפרוטוקולים)

ואולי ראוי לצד כל המקומות שעל שמו נקראו גיורא יוספטל או אחרים שפעלו ויש להם זכויות בדבר הקמת המדינה, להוסיף לצד מפעל חייו גם את אמרותיו האומללות.  או לפעיל העלייה וההתיישבות שהיה דמות למופת לובה אליאב וכך אומר  יו"ר צוות ההקמה לובה אליאב:

"הם לא רצו לרדת , נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור  והמשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה, המשאית יצאה והאנשים נשארו על האדמה, הסיפור הוא סיפור של אמת וחזרתי ועשיתי את זה בכמה מקומות"

כמיהתם של יהודי צפון אפריקה

פתיחה זו הבאתיה בכדי לחזק את מפעלו של דוד אדרעי בזה שהצליח לייצר את כתב האישום של  הממסד מול עולי צפון אפריקה ולחשוף לדורנו את העוול הנורא שהתרחש, במעשה פיזורם בפריפריה ובמניעה מהם להתיישב במרכז בניגוד לרצונם, חטא קדמון שעד היום עליו אנו כחברה משלמים והפערים שנפתחו בעקבות מדיניות פיזור אוכלוסין.

אולם מבקש להאיר צד אחר של הסיפור, צד שאולי הצופה מן הצד שומע ורואה  בסרט אמירות, התנגדויות  או תחושות של טרוניה של העולים בעת ביאתם ארצה ומהן עולה  כאילו שהעלייה של יהודי צפון אפריקה, הייתה ברירת מחדל, עלייה שהמניעים שלה זה רק להגיע למקומות המרכזיים  בארץ, ותיאר זאת אחד המרואיינים בסרט:  "לא רוצה לריב תחזירו אותנו למרוקו, אני לא רוצה פה, אנחנו לא רוצים להישאר" או ביטוי של התנגדות העולים  לירידה מן האוטובוסים. לצופה מן הצד, לרגע חושש שאולי עלייה זו נובעת משיקולים אחרים וקצת מעוררת תהייה לגבי כמיהתן של יהודים אלו להגיע ארצה. למרות התנגדותן של חלק מן העולים רובם התיישבו במקומות, עסקו בחקלאות וסייעו בהקמת המדינה. לעניות דעתי חסר מבוא לסדרה המתאר את  געגועיהם של  עולי צפון אפריקה לארץ ישראל וכמיהתן לאורך שנות דור. מגמה זו לא הובלטה בסרט ויכולה לייצר תחושה של אי הבנה אמיתית בדרך עלייתן  של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל.

מורי ורבי בנעוריי, הרב חיים שושנה זצ"ל  מחייה השפה העברית במרוקו ושימש כדיין במרוקו ורב בעיר באר שבע, אמר פעם בתיעוד טלוויזיוני לשירת הבקשות:

הבקשות הן מפתח ללב שיישאר תמיד קשור עם ארץ ישראל, וכל יהודי ששמע את הבקשות או שראה את הבקשות או שבקש את הבקשות, היה  תמיד חולם מתי יעלה לארץ ישראל.  וככה היית רואה ממחטות על העיניים, אתה שומע קול ערב, דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. כשאתה באותה האווירה של חצות לילה, שיש כל כך דומיה בכל השכונה, ואתה שומע את הצלצול ואת השיר יוצאים מפי נעים, אתה מתרגש אתה בוכה, בוכה ממש." (מתוך תיעוד טלוויזיוני נדיר של רשות השידור  בבימויו של אדיר זיק ז"ל)

כיסופי הערגה  לארץ ישראל יצאה מפי חכמי הדור במרוקו והם העבירו והנחילו לכל איש יהודי היושב במרוקו הן בערים והן בכפרים את כיסופיהם לארץ ישראל וכך מתאר הרב יוסף שלום משאש בהקדמתו לספרו אוצר המכתבים א' על קבלת מכתב מארץ בשנות טרום הקמת המדינה.

והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני ...בא מכתב מבנו של ...שעלה אל הארץ אל דודו ושם נאמר : באנו אל הארץ ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות ור' מרדכי הביא מכתב לאבא ואחר שקראו החזירו לו ברוגז ואמר לו: משוגעים האנשים הללו, מה חושבים? הארץ והפרנסה? ... חבל ! חבל ! שאין מכירין בערך הארץ וצווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתוב בו לשום אדם שלא ירפה ידי הרוצים לעלות ועוד צווה עליו לכתוב לו להגיד רק טובת הארץ.

אחי אימי עלו לארץ, וגם הם במסגרת פיזור האוכלוסין  הגיעו למושב אביבים בצפון, אכן מסירות נפש להיות שם.  אולם מעולם לא שמעתי מהם את דיבת הארץ! ומה רבה היו תנאי המחייה והקשיים לישוב זה השוכן לגבול הלבנון ... בישוב זה, אחד מהם הוא אח אימי רבי שמעון מנחם ז"ל , אשר  קיבל את סמיכתו לשוחט מאותו חכם שאבי נסמך, אחד מחכמי הדור בנגלה ובנסתר רבי מנחם הכהן זיע"א. רבי מנחם הכהן העמיד תלמידים הרבה, אחד מהם היה מו"ר אבי עליו השלום רבי מרדכי אבטאן. תעודת הסמיכה של אבי מרתקת מאוד, בתעודה לאחר תיאור הבחינות והבדיקות שעבר אבי, חותם  רבי מנחם הכהן על תעודת הסמיכה יחד עם חכם נוסף. אולם חתימתו מעוררת פלאים וכך הוא חותם בתעודת הסמיכה שנתנה  לאבי  בשנת תרצ"ה: ע"ה מנחם הכהן חדאד סי"ט  מגולי ירושת"ו (עבד ה' מנחם הכהן חדאד, ספיה ייטב מגולי ירושלים תבנה ותכונן).

כשמצאתי תעודה זו בין כתבי יד אבי,  מו"ר אבי כבר נפטר בשם טוב מן העולם, ונשארתי בתמיהה על אופן חתימת רבו, מדוע רבו חותם על התעודה "מגולי ירושת"ו", כיצד הוא מגולי ירושלים ...?  ונפגשתי עם מעט תעודות מהדור אך ללא חתימה הדומה לכך. לאחר בירור, הצלחתי להבין מהיכן נובעת  אהבת אבי, תלמידיו  וכלל עולי צפון אפריקה לארץ ישראל. התברר לי שרבי מנחם הכהן ביקר פעמיים בארץ הקודש ושהה מספר שנים בעיר טבריה אולם לבסוף נאלץ לחזור למקומו בשל אשתו שנשארה בעיר סכורא במרוקו, צער זה  שנשא עמו על שלא היה יכול להישאר בארץ ישראל (כל א"י נקראת ירושלים), ביטא מול תלמידיו וכך בכל מקום אשר הזכיר שמו חתם בשם סי"ט מגולי ירושת"ו.  כיסופיו וגעגועיו עברו אל תלמידיו הרבים והם יחד העבירו את אהבתם לארץ ישראל לכל בני הקהילה מקטן ועד גדול. אהבת ארץ ישראל שהייתה בנפשו של רבי מנחם הכהן, זכה לכך שעצמותיו הקדושות הועלו לארץ הקודש ונטמן בבית עלמין באור עקיבא ביום ל' באב תשס"ט.

כיסופיהם של יהודי ספרד לארץ ישראל ידועים ומפורסמים, אך חיבתם העזה של בני ארצות המערב לארץ ישראל (מרוקו, אלגי'ר ותוניס) הייתה מיוחדת. הם כונו בשם בני ארצות המערב על שום היותם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו את שמם בזיקתם העמוקה אליה ונפשם השתוקקה לעלות לארץ ישראל. כמיהה זו המשיכה לפעום, למרות סיפורי העלייה הקשים, והתמודדות במדינה הצעירה. אך יהודי מרוקו המשיכו לשמור לה אמונים ועלו חדורי שליחות למרות הפרק השפל של הממסד שפעל מול עולים אלו, יהודים אלו נשאו את עול הקושי בפיזורם באוכלוסייה, התאהבו בארץ ופעלו בתמימות משום אהבתם לארץ ישראל. בנוסף עם הקמת המדינה קיבלו וקיימו יהודי מרוקו וחכמיה לקיים את התפילות כפי שמסרה הרבנות הראשית של ארץ ישראל. וכל החכמים והקהל כיבדו כל הנאמר באהבה ובשמחה, וקיימו את התפילות במשך שנים רבות וכך נהגו בארץ עם עלייתם.

פעם שאלתי את אבי האם יש לו געגועים למרוקו? הוא ענה לי במרוקאית... "מרוקו הייתה תחנת מעבר לארץ ישראל וב"ה אני בארץ ישראל ובמרוקו הייתי מגולי ירושלים", לשון רבו. מעשה זה הזכיר לי  את סיפורו של  הרב יהודא ליאון אשכנזי זצ"ל  כאשר היה מביא תלמידים מחוץ לארץ להיפגש עם הרב צבי יהודה זצ"ל בירושלים. אז הרב  היה שואל מישהו: "מאיפה באת"? ואותו תלמיד היה משיב "אני בא ממרוקו" או ממקום אחר, אז הרב היה שואל: "ולפני זה  מאיפה?   והתלמיד היה עונה "מספרד"!? ולפני זה?  וכך הלאה, עד שאותו תלמיד היה אומר: "אני בא מירושלים". אז הרב היה אומר לו: "אתה חוזר לביתך. אז למה אמרת שאתה בא ממרוקו ? אתה בא מירושלים וחוזר דרך מרוקו  לירושלים "

וכך מספר מורי ורבי הרב חיים שושנה זצ"ל בספרו רחש ליבי:

            ישב לו חיא / וחשב על עליה.

            עליה, כמובן / לארץ מוריה...

            עבודה? מה איכפת ? / מספיק פרוסת פת

            ששם לא תחסר / גם לסתם זפת...

זעקי ארץ אהובה 

דוד דרעי  מתחקה אחר הפרוטוקולים של הסוכנות ופותח כתב אישום חמור בהתנהלותם של אנשי הממסד מול העולים החדשים מצפון אפריקה, אשר פעמים גרם לעולים להגיב  בצורה אנושית לעוולתם של המיישבים. אך חסר היה בו  מבוא, בו הצופה היה נחשף לכיסופיהם של יהודים אלו לארץ,  בכל עולה יכולת לראות שבעורקיו זרמו דם כיסופי הגאולה והיו מוכנים ל"מות" בעד ארצנו ולהתיישב למרות כפייתם, התיישבו במקומות  שרבים לא היו מוכנים להיות שם. כל חיי נפעמתי מן  מסירות הנפש של דודיי שמסרו את עצמם ליישב ישוב בצפון על קצה גבול לבנון ולהיות מבוני המדינה. להם ולכל המתיישבים בעיירות ובמושבים  מגיע פרק של כבוד בזיכרון הקמת המדינה, והוקרה על היותם  ממייסדי המדינה  וכפי שהוזכר בסדרה שפרק  זה מוזכר  בפסקה בודדת בספרי ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל, וחובה עלינו כחברה וכממשלה לתקן עוולה ובתקווה שוועדת ביטון תעשה שינוי זה. אך בנוסף לתיקון הנ"ל  על  מדינת ישראל על כל משרדיה, עליה לפעול ביתר שאת לאור  אותו חטא קדמון שחטאו מייסדי המדינה, אשר תוצאותיו וצלקותיו ממשיכים  עד היום, בחלוקה הלא צודקת של משאבי המדינה כלפי המתיישבים וממשיכיהם אשר התיישבו בישובים המרוחקים. הקיפוח שנעשה לאורך שנות דור, בחינוך, בתעסוקה בכלכלה ובכל תחום אחר, זאת תעודת עניות לחברה הישראלית. לפני 14 שנה חברתי יחד עם קרן עזריאלי להקמת תכנית לצמצום פערים לימודיים וחברתיים לנוער בפריפריה הגיאו-חברתית, במסע הארוך שלי לאורך שנים בין 30 הרשויות בארץ ובכל בתי הספר ובמפגש עם עשרות אלפים של בני נוער ומשפחות אשר הן דור שני ושלישי למתיישבי הראשונים של עיירות הפיתוח, ובנוסף הצטרפו עוד  עולים נוספים מגלויות נוספות שגם שם מדיניות הממשלות חזרו על עצמם. אוכל לומר בוודאות הפער הוא עמוק, החטא לא תוקן וחובת המדינה לפעול ביתר שאת לתיקון עוולות העבר עוד יותר זועק עם חשיפתם של פרוטוקולים אלו, זעקי ארץ אהובה!