על לימוד גמרא ומשנה ומסורת בית אבא בלימוד משנה וגמרא במרוקו


על לימוד גמרא ומשנה ומסורת בית אבא בלימוד משנה וגמרא במרוקו

 מאיר אביטן/ המאמר פורסם בכתב העת במחשבה תחילה - תשס"ז 2007


הקלקול בלימוד הגמרא בדורנו 

רחש ליבי לעסוק בסוגיית לימוד גמרא, על העת בה  אנו נוטעים לימוד הגמרא לבנים וכמה שגיאות אנו עושים בהם, והיה מונח בידי, עד באה העת  לחזקו ולאמצו  ואכתוב בלשון בה נטעו אבותיי.

המערכת החינוכית מתחילה את הוראת הגמרא מוקדם מאוד עוד בטרם בשל הילד אל הבנת דף הגמרא, המשנה באבות  קבעה לנו כללים בלימוד: "בן חמש עשרה לתלמוד".

אחד הקשיים או החטא  בו אנו חוטאים הוא הזמן בו אנו מתחילים בלימוד הגמרא לבנים. מערכת החינוך יצרה תכנית  שברגע בו  מתחילים לקרוא קצת רש"י רבני ומורי בתי הספר  נכנסים  ל"כוננות ספיגה" של לימוד גמרא. עוד הנער רך בשנים והרב או מורה הגמרא שלא תמיד משנתו סדורה ודרכו הדידקטית כתובה כאריח ע"ג לבנה,  שונה את תורתו בהם, הוא מדקלם והם אחריו, וכך עוברת עוד שנה ועוד, כל מורה ושיטות הדקלום.

והילד כבר בוגר כתה ו' , הוא אינו יכול להתקבל לישיבה או תיכון דתי ללא ידיעה בגמרא, וכך נכנס התלמיד לכתה ז' כאשר הנחת היסוד של כל הרמ"ים שתלמידיהם יודעים ושונים בגמרא, מושגי היסוד בהירים לתלמידים כשבילין לביתם, והרב ממשיך את תורתו,  היכן הפסקנו, כאשר אלה היושבים אינם מבינים מה חטאו ומה פשעו והם את ראשם הכבד מניחים על דף הגמרא, סם החים שתו?!  הוא מדקלם והם אחריו הוא שואל והם עונים את תשובותיו וכך התלמיד עולה במעלות לימוד הגמרא  ....

ענין מודע לעוסקים בחינוך  שתינוקות של בית רבן בדור הזה  קבעו שיחסם של התלמידים אל לימוד גמרא   נמוך עד מאוד  וידה על התחתונה. כל ההקדמה הטרחנית הזו לא הבאתיה לולי זכרתיו איש לטוב  "אליהו כי טוב", בעל ספר התודעה  אשר פרסם מאמרו ועוד בתחילת דרכי בהוראה פגשתיו והשאיר בי חותם צרוב בליבי  וכך היה אומר: 

על חטא שחטאנו בתינוקות של בית רבן  אנו חוטאים בנפש תינוקות של בית רבן, חטא גדול !  מי חוטא ? כולנו חוטאים. הורים ומורים, מנהלים ומנהיגים, קטנים וגדולים וגם גדולי גדולים, וכל איש בעם שעסק לו עם הילד בישראל לגדלו לתורה - הכל חוטאים! הרבה דברים אנו חייבים לילד בישראל, וכמעט בכולם אנו חוטאים לו. יש מהם דברים שאנו חייבים לתת לו ואין נותנים, ויש דברים שאין אנו רשאים לתת לו ואנחנו נותנים. מובן מאליו שבדברים שבלימוד ושבחינוך, דברינו אמורים... מה מלמדים ?  ...

ומסורת החינוך הרי ידועה ומבוררת, תינוק שמתחיל לדבר, אביו מלמדו תורה. תורה וכל וכל המקרא, ואח"כ משנה ואח"כ גמרא.  שלשה אלה בלבד: מקרא, משנה וגמרא. .. השוקת השלמה:  השוקת כשהיתה שלמה, כך היתה. מפי יהודה בן תימא ידענוה :  בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד. מכאן ואילך לא זז מלשחות בתורה הרחבה מני ים, עד יום מותו.  לא זז הילד מן המקרא עד שידע כל כ"ד כתבי הקדש בטעמיהם ...  לא זז הילד מן המשנה עד שידע כל ששה סדריה ....לא התחיל הנער בתלמוד עד שעמדה בו בינתו להבין סברה והגיון...

בתקופת ילדותו הראשונה של התלמיד ... למלא כל לבו, נפשו, רוחו ונשמתו מן השירה של תורה. ... אין מבקשים אצל הילד לא את ההגיון, לא את המחקר, לא את סדר מחרוזת העניינים... התחיל הילד להתבגר, מלמדים אותו משנה. אז מקבל הלימוד גוון נוסף, והמגמה אף היא מחליפה פנים חדשות ובכל זאת מוכרות משכבר הימים ...שכן משנה זו שמלמדים אותו עתה, לא על חלל ריק היא באה, אלא - זאת התורה שבלעת...אין מראים לו משנה של ברטנורא, עם הכא-במאי-עסקינן וכו' אלא כשם שבלמדו מקרא מראים לו ימי השמים על הארץ, כך בלמדו משנה, מראים לו בית המדרש וחכמיו שחיים לפניו, ומשמיעים לו קולם ומראים לו ניצוחם ...

 מה אנחנו עושים היום: היום כל הקערות הפוכות על פיהן ממש. סדרי הלימוד, מגמותיו, הישגיו וממילא גם תוצאותיו, הכל באשר לכל, הפוך מסדרי בראשית. מה אנו עושים היום? הראשית ודאי טובה, בן חמש למקרא. ואולם מיד אנו מפליגים אתם לכל הדבר הקשה ברש"י ולרמב"ן ולאבן עזרא ומה שכל מורה ותיק מסוגל לחדש פירושים, הגיונות, מחקרים, דיוקים, ...הכל חוץ מן השירה שבתורה. אין מעוררים בו התפעלות הנפש ותשוקה להשתפך עוד ועוד אלא מעייפים אותו בכל דבר שהוא רחוק מנפשו וכח קליטתו. ... וכבר הוא מתחיל במשנה, עם פירוטי הלכות וביאורי גמרא למשנה ונופך של פלפול בצדו.  כשלומד משנה, הכל פנים חדשות לו, חסר רקע, מצע ובסיס ... ועדיין לא טעם טעמו של בית המדרש ששם המשנה נוצרה, וזריזים מקדימים לגמרא!  הגיע לתלמוד, אז מתחיל פרק שירה להתנגן בין כתלי בית הספר. ....עיקר המגמה בלימוד הגמרא : ריכוז המחשבה,  פיתוח חוש הביקורת, הפעלת השכל, ההגיון, ההמצאה, היצירה העצמית... אי אפשר בשום אופן להחיות דף גמרא, חיים מלאים, אצל ילד בן ‎עשר אומר אני לכם רבותי, אילו היינו אנחנו מלמדים את תלמידינו להבין באמת מה שהם לומדים - כי אז היו מתקוממים נגד מוריהם ואומרים : אין אנו מבינים כלום! ועכשיו, רק מפני שאינם מבינים, לכן הם נבחנים והבוחנים קובעים לאמר : 'מבינים הם יפה'.  וכשמרגילים אותם 'להבין' את הבלתי מובן, הרחקנו אותם קילומטרים מלימוד הגמרא. ...וברוב המקרים תוצאות איומות לדבר זה לכל ימי חייהם שאינם קרבים לגמרא, כמתיראים מפני הדבר הקשה ומפני המקצוע שאינו חביב - אוי לאזניים שכך שומעות ! ...ואסור ללמד גמרא עד שיהא ידוע לנו מראש שלימוד זה יהיה חביב על לומדיו יותר מכל הלימודים, ונמצאים אנחנו באים לחבב ויוצאים ח"ו משניאים בהרבה מאד מקרים? ... אנן סהדי לאחוז הגבוה, ביותר של תלמידים הנושרים מבתי הספר לרחוב, מבלי המשך כלל של עסק בתורה. וכשהם יוצאים, עם מה הם יוצאים ? - לא מקרא, לא משנה ולא תלמוד כלל ועיקר. בושה תכסה פנינו כשאנו מוצאים תלמיד שהיה בגבולנו שמונה שנים ויותר והוא נעור וריק.  למען אחינו ובנינו לא נחשה !

שיטת  הלימוד המשנה בדרך בית אבא במרוקו 

כל ילד שגדל במרוקו שנותיו הראשונים היו בלימוד חומש ותנ"ך שליטה בידיעת פסוקי התורה, טעמי מקרא, שינון ולימוד בעל פה, רק לאחר תשתית טובה בלימוד התנ"ך היו ניגשים לעסוק בלימוד המשנה.

את שיטת ההוראה במשנה אחיזתה עוד בצעירותי בשבתי בבית אבי עליו השלום ובכל שבת התיישבתי עם חבריו לתורה ואנכי כנער. משנתו הייתה סדורה כך בלימוד המשנה והוא אשר נטע בי את שיטתו ותורתו שהייתה מיוסדת על דרך לימודם של חכמי מרוקו (ספרד)  וכך היה שונה:

בראשונה היה קורא את המשנה בניגון, ובשנייה היה קורא את המשנה בהטעמה וניגון  היה  מדייק בקריאתה והתחיל מפרשה עפ"י השכל וההיגיון ושוב חוזר  ומתקן וכשהייתי מנסה לתת מבט חטוף בברטנורא היה מביט בי במבט של "גנב במחתרת" ובלשונו "עוד הפעם הסתכלת בברטנורא" (בשפה המרוקאית זה נשמע יותר חינני) והיה חוקר  את המשנה מה דעתו? מפרקה לחלקים, מנסה להבין את תורתם של בעלי המשנה והיה לוקח קמעא מנוחה ופותח באיזה סיפור או מילים ספורות  על אותו חכם שהופיע במשנה. לאחר עיון ראשוני של עשר לעשרים דקות לערך בגוף המשנה סיכם בלשונו את המשנה  (שיטה זו דומה לדרך הלימוד של רבינו יצחק קנפנטון ב"דרכי לגמרא" שם פיתח שיטת לימוד ייחודית לתלמוד ולמשנה ושיטה זו התפשטה בכל עולם התורה שבספרד וזאת הדרך בה למד אבי  שכנראה כך הייתה מקובלת מרבותיו) .

רק אחר כך היה ניגש אל מלבושי המשנה וממשיך בלימוד הברטנורא כשהיה קורא את הברטנורא בניגון ובהטעמא, בפירושים בהם הברטנורא הביא את הגמרא לא נצרכתי להשיב על שאלותיו אך אויה לי ואהה עלי (ולא רק לי, אל כל היושבים עמו ) אילו פירושו של הברטנורא  עסק בהבנת המשנה, בטקסט הכתוב. בראשונה ליבו היה צר עליו כיצד לא נפקחו עיניהם לפני שקראו את הברט' ובשנייה נדרשנו להבין לא את הפירוש אלא מה המניע לפירושו של הברטנורא ... ועל זה הדרך עד אשר היה מסיים את פרשנותו של הברטנורא, ושוב קמעא לגימה מהכוס התה עם הנענע ועוד איזה סיפור או מופת ממרוקו ואיכשהו התנא של המשנה התחבר לסיפור. עוד אני מהרהר בסיפורים היחודיים מבית אבא  (ומן הסתם גם חבריו לתורה) הוא כבר היה מוביל אותנו לפרשנותו של התוספות יום טוב, בפירושו של בעל התוספות "עיקר תוספות יום טוב" ניסיתי למצוא לי אמתלא לצאת אך לא תמיד עלה בידי והייתי נדרש לשבת ולהמשיך, אך דעו רבותי הקוראים לימוד עיקר תוספות יום טוב הייתה מן המשימה הקשה. בביאורו המיוחד על המשנה והערותיו לברטנורא, מעט  מילים והרבה חכמה בבחינת "סייג לחכמה שתיקה"   עיקר תוספות יום טוב היה אבן הבוחן לידיעותיו של  היושב של מול אבי. וגם עתה אצטרך לקצר בדרך הלימוד לא היה זז ממקומו עד אשר עלה בידם  להבין כיצד נעלמה מהם  שאלתו  של התוספות או הביאור ... כשלמדו את המשנה או הברט' ובסוף לימוד המשנה נתבקש אחד מן הלומדים לקרא את פירושו של קהתי בבחינת חותם המשנה.

דרך זו הייתה סלולה בפני כשניגשתי להורות את המשנה כך לימדתי  בדרך ארוכה שהיא קצרה.  למדנו את המשנה ללא פרשנות, ניתחנו את המשנה על הלוח , מבנה , שאלה תשובה ,מחלוקת, דיון,  כמו מי ההלכה? מה חסר במשנה, דיוק בלשון הכתוב, רקע למשנה אם היה צורך ע"י הרחבת הידע והמושגים,

על כן התשתית היא לימוד תנ"ך יסודי  לאחריו משנה  לפחות עד כתה ט',  לימוד משנה עם יסודות מובנים בלימוד המשנה, הכרת המשנה, כללי יסוד, הבנה נכונה של משנה ואוסף לא מבוטל של משניות עם רקע , ידע ומושגי מפתח.

תקופת הגיל בהם נדרש התלמיד להפעיל דרכי חשיבה וניתוחים היו בזמן הנכון " בן חמש עשרה לתלמוד"  לאחר שמערכת האופרציות הלוגיות השונות הופכת להיות מערכת מסודרת ומושלמת, המחשבה לוגית, והיא נהיית מופשטת וגמישה.  האגוצנטריות ברמת המינימום, כאשר הילד מקבל ניסיון חברתי, אז מסוגל הנער להפיק את המקסימום מהתלמוד. התלמוד דורש מחשבה רב כיוונית, מחשבה מופשטת, גמישות המחשבה, והבנת דבר מתוך דבר (מבוסס על פי שלבי ההתפחות של פיאג'ה)

"חקור דבריה של במחקרי שכלך, ומצאתה כאשר בה תטרח, חפשנה כמטמונים , כי היגיעה בה הוא דבר מוכרח "   על כן דרך הקליטה של הלמידה בים הגמרא  הייתה  יחסית מהירה, ההבנה התחלחלה פנימה  והשקלא וטריא קיבלה מימד אחר .

לכן הלימוד עם הבנים רצוי להקדיש לפחות עד סוף כיתה ח' רק לימוד משנה ועולמם של חכמים בשיטתיות  ורק בתחילת כיתה  ט' להתחיל לימוד גמרא בו גם התלמיד מוכן נפשית ללוגיקה של הגמרא (מבוסס גם עפ"י שיטת המהר"ל ) אולם לימוד  הגמרא עפ"י משנה סדורה וראו בהמשך.

חיבוב הגמרא 

כותב הרב אליהו כי טוב במאמרו:

" אסור ללמד גמרא עד שיהא ידוע לנו מראש שלימוד זה יהיה חביב על לומדיו יותר מכל הלימודים, ונמצאים אנחנו באים לחבב ויוצאים ח"ו משניאים בהרבה מאד מקרים".

המשימה  לעורר את הרגישות לגמרא, חשוב  שהתלמידים יאהבו ללמוד. ככל שגדלה הרגישות ללימוד כך הדברים הופכים יותר לחלק מהלומד, כאשר תלמיד מצליח לענות על שאלה בגמרא הצלחה זו מביאה אתגר, הוא יחוש רגש חיובי כלפי הלמידה.

ומה הוא אותו התלמיד אשר התחיל בכתה ה' גמרא והלאה הרי רוב תודעותיו לגמרא הן כישלונות, אין תענוג, שעמום  , כיצד ניתן מתוך מקום זה להצמיח מוטיבציה .

הנעה פנימית רצויה יותר. באופן אידיאלי, היינו רוצים כי תלמידינו ילמדו כי הם מוצאים את החומר עצמו מעניין וחשוב. הספרות מתייחסת לזה כמטרה להשגת מומחיות. מחקרים הראו כי תלמידים המונעים מיסודם ממניע של השגת מטרות מומחיות מרגישים טוב מאוד כאשר הם מצליחים  ונמצא כי הם מווסתים את לימודם באופן טוב יותר, מתרכזים טוב יותר, זוכרים יותר ומתמידים לאורך האתגרים בלימודם. יתרה מזו, הם מאמינים ביכולתם ובתפקיד שיש למאמץ האישי שלהם בדרך להצלחה. ולבסוף הם שומרים על תחושה של אחריות חברתית.

דיואי שואל שאלה משמעותית הקשורה לתחום בו הוא עוסק , "מה התועלת ברכישת כמויות קבועות מראש של מידע בגיאוגרפיה ובהיסטוריה , ברכישת יכולת לקרוא ולכתוב, אם תוך כדי כך היחיד מאבד את נשמתו : מאבד את הערכתו לדברים ראויים, לערכים שדברים אלה קשורים אליהם: אם הוא מאבד את התשוקה ליישם את הדברים שלמד, ומעל לכול מאבד את היכולת להפיק משמעות מניסיונותיו העתידיים בשעת התרחשותם ?"


"ללמוד גמרא"

וגם לדרכי בדרך לימוד הגמרא נצרכתי אל אבי זצ"ל  ועל דרכו בנהרדעא בגמרא, היה אוחז בתורת העיון הספרדי, עפ"י שיטתו הלימודית המבוססת כנראה עפ"י דרכיו של ר' יצחק ן  קנפנטון וכך היתה תורתו ותורת רבו:

ציינתי לעיל  שבלימוד המשנה שכל מילה הייתה מדודה ושקולה כך יש לעשות בלימוד הגמרא דיוק בכל מרכיב הטקסט, הוא היה גורס את הסוגיא פעם אחר פעם , הדגש היה על לשון הגמרא, שיטתו  אינה מלמדת את התלמיד רק כללים ואוצר המילים אלא נותנת לו הדרכה שיטתית  כדי שיוכל לארגן את הידע העומד לפניו  הכנה זו חיונית כדי שהלומד יראה במבט כללי את הקטע הנלמד לפני שייגש לעיון הנקודתי.

בשלב הראשון היה קורא וגורס את הגמרא ועיון רב היה בסוגיא בכדי להבין כל פרט וכל לשון , חוקר את כללי הסגנון והלשון וכך כותב  ר' יצחק מקנפטון :

"ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ותשתדל להוציא כל הלשון בענין שכל מילה וכל חלק ממנו יורה על דבר חדש שלא היה מובן מכל הקודם, ותדע ותשכיל הדבר ההוא בשורש ובעצב והגבלת אותו סביב בגבוליו בענין שתדע מהו הנושא ומהו משפטו" (סי' ג') .

ר' יצחק מקנפטון  מקנפטון ממשיך בעיקרון נוסף של שימוש במושגים     מ"תורת ההיגיון " .

העקרון נוסף בו התמיד אבי מאוד בפיתוח היכולת הפרשנית העצמאית של הלומד .

תהליך הלמידה התבצע כפי שתואר לעיל בלימוד המשנה חמישה שלבים המתוארים  לעיל בשיטתו של ר' יצחק מקנפטון  ובקצרה כאן :


  שיטת הלימוד במשנה ובגמרא של אבי עפ"י  התיאור לעיל דומה להפליא לשיטה זו  הכתובה בספרו של ר' יצחק סימן ד' :

"בתחילת עיונך, יש לך לעבור כל הסוגיא ולדעת כוונתה ולהקיף אותה דרך כלל, ואחר כך תחזור לעיין כל פרט ופרט ממנה, ולראות מהו הקשר שמקשר אותה , ותשא הכלל העולה על ראשך ואחר כך חזור פעם שנית על הלשון וראה אם מה בשכלך מסכים עמו ואחר כך יש לך לעיין שורש הדבר ההוא וטעמו ולחקור על כל פרטיו כמו שאמר איוב(כח) " אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" בתחילה ראה אותה דרך כלל (1- קריאה ראשונית) ולקחה פרט בשכלו שזהו ויספרה, (2- קריאה נוספת ומדויקת ), ואח"כ חזור לתקן מה שתבין על הלשון שזהו הכינה (3- חזר לתקן מה שהבין) , ואח"כ חקור עליו לדעת אם הוא צודק או כוזב , ולדעת ג"כ טעמי העניינים ההם וסבותיהם ושרשיהם , וזהו וגם חקרה (4- חזר לחקור ולהבין את הענין), ואחר כך "ויאמר לאדם " (5- לשאול את כל השאלות המתעוררות)  

מובאות בדבריו דרכי הלימוד בגמרא

א: קריאה ראשונית והבנה כללית.

ב: קריאה חוזרת , מדויקת יותר עיון בפרטים ועוד

ג: חזרה על מה שהבין ותיקון

ד: לחקור את הענין אם הוא צודק או כוזב, טעמי הענינים סיבותיהם...

ה:  בסיום התהליך שלעיל מציין ר' יצחק מקנפטון  "הדרך הישר הוא שתעיין כל מה שתוכל להבין  מהגמרא ואחר כך תבוא אליו וראה גם ראה אם מה שהבנת הוא מסכים עם מה שמפרש אם לא..." (סי' ה).    כגון : "כיוונת לדעת רש"י " .

בספרו מציין ר' יצחק מקנפטון  בצורה שיטתית את כל התהליך כגון : הבנה עמוקה של כוונות בעלי הדין , חמשת שלבי העיון , גישה עצמאית של הלומד ע"י שאלות מכוונות , כללים נוספים, והגדרת מטבעות לשון של חכמים בבחינת תמרורים.


יתרון נוסף אותו מספקת שיטת הלימוד האמורה הוא הבהרת פשט הסוגיה. בעיני לא מעט תלמידים נראה דף הגמרא כאוסף של מילים חסרות קשר פנימי ולפעמים אף נטולות פשר. פעמים הרבה נדרש התלמיד לעסוק בחידושי ראשונים ואחרונים בשעה שפשט הסוגיה אינו מובן לו או, לכל היותר, נתפס אצלו בצורה עמומה למדי. הדבר משאיר טעם מר בפה ומאיץ את תהליך הפיכת הניכור כלפי התלמוד, הקיים בלאו הכי, לעוינות של ממש. טיפוח הבנה ברורה בפשט הסוגיה והכרת תפקידם של המילים והביטויים השונים שבה, יעודדו את התלמיד וישנו לטובה את תדמיתה של הגמרא.

לסיכום שיטת לימוד נותנת את דעתה להסברת הלך החשיבה התלמודי, המרבה לדון בהסברהשל  כללים והנחות יסוד והמקדישה תשומת לב לתולדותיה ולדרך התהוותה של היצירה התלמודית. הקפדה  על בירור הנוסח המדויק של המקורות השונים וגילוי חילופי גירסאות המשפיע על דעות המפרשים והפוסקים. עיסוק שכזה הוא מאתגר, מושך ויצירתי.

ואחרון שלא נגענו בו אבל כולם יודעים את התפיסה של הלכה למעשה - השיטה ל'הלכה למעשה', כוללת מעבר רצוף מהגמרא ומפרשיה לפוסקים, ביחוד לבית יוסף ולשולחן ערוך, קושרת אותה לעולמו הריאלי של הלומד ומקרבת את הלימוד לחיי היום יום שלו.