עטרות לולביהן של קהילת יוצאי מרוקו


עטרות לולביהן של קהילת יוצאי מרוקו [1] 

 מאיר אביטן 

קריאת המאמר במוסף לשבת - מקור ראשון

מימי אנשי ירושלים של בית שני ועד קהילות מרוקו, נהגו יהודים לפאר את לולביהם במיני קישוטים ועיטורים. על גלגולו של מנהג קדמונים ועל המהדרין את מצוותם.

גימוניות של זהב

מי שלא ראה  את לולביהן של יהודי מרוקו לא ראה הידור של מצווה מימיו. משעה שהפציע בוקרו של ערב החג היו כבר מונחין לפניי לולבים  בירקרקותן, ומנהג יהודי קהילת מרוקו היה לעטר את לולביהן ובראשם כתר של צבעונין בבחינת 'זה אלי ואנהו'. ואנוכי נתאוותי לאומנות זו עוד בהיותי נער, וניגש הייתי למלאכה זו בחדווה ובשמחה, וכך כל לולב הייתי מעטרהו כפי בקשת בעליו וכפי צבעוניותו. היו שביקשו ממני לולב מכל צבעי הקשת, היו אלו שביקשו חוטי זהב, היו שרצו עטרה בראשו של לולב והיו שרצו בפקעת של חוטין, איש כפי מעלתו ובקשתו.  וכך הייתי ניגש אל כל לולב ובעדינות אוחזו ומתחיל בעיטורו בצבעוניות רבה או ברשת גוונים ה'דומה' לעיצובו של האומן יעקב אגם. וכך כל לולב קיבל עיטור ושזירה שונה ומנסה הייתי לעטר את הלולב כאישיות מחזיקו וכלבושו. אילו החכמתי בדעת הפסיכולוגים הייתי אומר 'אמור לי מה לולבך ואומר לך מי הוא האיש'. באומנות זו הייתי מתהדר, וכך גם סיפר לי אבי עליו השלום עוד בשבתו במרוקו, ערב  החג היה נותן את לולבו אצל האומן והיה מעטרו ומייפהו, כמצווה הבאה בהידורה בבחינת 'זה אלי ואנווהו'.  מי שזכה להיות בשעת ההקפות בבית כנסת כמנהג קהילת מרוקו, היה רואה בכניסתו דלי רחב ממדים ובו מונחים לולביהן וכל לולב מעוטר בעטרה שעטרו לו בעלי  לולב, זה צבעונין זה זהב זה כסף ועל זה הדרך. ומשעה שהקהל היה מקיף את הבמה עם הלולבים הייתי צופה מרחוק ונראתה הקפה זו כקשת מלאה המקיפה את ספר תורה, וכמה עיטורין וצבעונין עשו להקפה זו והייתי משתאה על יופייה של הקפה  זו שעין לא שזפתה.

ומשעה שנתגדלתי ונתערבתי עם הבריות - בתנועת הנוער, הגעתי לחולו של  המועד עם הלולב המעוטר בקשת של צבעים ועטרת זהב בראשו. וכשנטלתיו לידי בתפילת ההלל במקום  בו הדרכתי נתקבלתי בבוז של מסורת, ועמדו עלי והביאו בפני אז דברי טעם למנהגי הפסול, ושלולב זה יופיו בירקרקותו ומה לו בקישוטין ויש חשש חציצה, וכשרבו טענותיהם זנחתי מנהג זה, כי שנותיי הרבות התהלכו במנייני אחיי האשכנזים והיית מוזר בעיני אחיי אילו הגעתי עם לולבי... עברו הימים וכשבא בני לעול רכישת הלולב  סיפרתי לו את מנהג אבותיי, ונתאווה אף הוא ללולב המקושט בעטרה של זהב, ולמדתיו את המלאכה בה אחזתי. אך עדין בי נטעה חרדת הבושה  מאותם ימים, אבל הוא נתגדל כארי ועל משמרתו עמד ולולבו עם עטרה בראשו  והיה עולה בהידורו מהידורי וכשגדל ביקש טעם למעשיו, וישבתי עמו לספר לו את מעשיהם של אנשי ירושלים עוד בבית שני ואיך עברה מסורת זו עד דורות האחרונים של קהילות יהודי מרוקו.

"אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה.  רבי מאיר אומר אפילו בחוט במשיחא. אמר רבי מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב,  אמרו לו במינו היו אוגדין מלמטה."


המשנה במסכת סוכה, לאחר שעסקה בדיני כל אחד מארבעת המינים, עוברת כעת  לדין 'איגוד המינים'. רבי יהודה מלמד שיש לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה בחוט העשוי ממה שגדל בדקל, בהדסים או בערבות אבל לא בחוט הבא מעץ האתרוג או אחר שאינו נאגד עמהם ואינו נחשב מינם. ואילו רבי מאיר מלמד שניתן לאגוד אפילו בחוט פשתן. ועל כך מביא ראייה רבי מאיר ממעשה שבו אנשי ירושלים היו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב – בחוטי זהב כפופין, שהיו מקיפין את שלושת המינים ומכאן מוכח שכל המינים כשרים לאגד. אולם חכמים אמרו לר' מאיר אין מביאין מכאן ראיה, אלא במינו היו אוגדין מלמטה, ואח"כ הוסיפו מעליו חוטי זהב לנוי או שהיו הולכין עם חוט זהב זה מלמעלה ראש הלולב.

הגמרא בהמשך מביאה ברייתא הגורסת את המעשה המובא במשנה באופן אחר:

"אמר רבי מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב אמרו לו (חכמים לרבי מאיר) משם ראיה? במינו היו אוגדין מלמטה"

לא נתברר מדוע הביא הגמרא ברייתא זו, שהרי אינה אלא חזרה על דברי המשנה למעט האבחנה מי הם אלו שהיו עושים פעולה זו? אנשי ירושלים" או יקירי ירושלים או כפי הערוך הגורס "יהירי ירושלים".

לא לזה נעמיק בדיוננו, אך נלך בעקבותיהם של  יקירי או אנשי ירושלים שמנהגם היה מרתק מאוד. סוגיה זו מתפתחת  בהמשך, כאשר הגמרא דנה האם החוטים הבאים עד מקום אחיזת הלולב יש בזה חציצה, וכך ממשיכה הגמרא בדבריו של רבה, המזהיר את מקשטי הלולבים של בית ראש הגולה שלא יורידו את העיטורים או החוטים שסובבו את הלולב עד מטה אלא ישאירו בו מידת אחיזה כדי שלא תהיה חציצה. אולם רבה חלק עליו וסבר "כל לנאותו אינו חוצץ", שכל עיטור וקשר הבא לייפות את הלולב נעשה טפל ללולב, והאוחז באגד נחשב כאילו אוחז בלולב  עצמו. (לא ניכנס לסוגיה האם באגד אחר שלא ממן הלולב יש חציצה)

וכך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנ"א  סעיף א

"מצות ד' מינים שיטול כל אחד לולב אחד  וב' ערבות וג' הדסים ומצוה לאגדם  בקשר גמור, דהיינו ב' קשרים זה על זה, משום נוי; ויכול לאגדם במין אחר..."

ומבאר  המשנה ברורה :

"ומצוה לאגדם - דאף דקיימא לן דאין מחוייב לאגדם  על כל פנים  מצוה יש בזה משום זה אלי ואנוהו. וכן במין אחר - ולית ביה משום בל תוסיף דכיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ומשום חציצה נמי ליכא אף שהקשר מפסיק בין ידו להלולב דכל לנאותו אינו חוצץ ואפילו אם הקשר היה בדבר שאינו מינו:"

אם כך מצוות האגד של ארבעת המינים היא משום 'זה אלי ואנוהו' ,וכן אין חציצה במין אחר משום דכל הבא ליפות אינו חוצץ.

אולם, אבי היה מזהיר אותי שאת קישוט  הלולב  יש להתחיל לאחר השארת מידת אחיזה וכך כתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות ה):

"היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי משי בצבעים מראשו ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש לחציצה."

וכך המתבונן באותם לולבים העטורין בצבעונין רבים, בוודאי ישים לב שהלולבים העטורים בצבעים החדים משקפים  את שפע היופי, העושר החזותי והעושר  התרבותי של המנהגים והטקסים בקהילות יהודי מרוקו.

מצוות ההידור במצוות ובארבעת המינים

סוגיית הידור במצווה היא רחבה עד בלי די, וכבר ראינו שאגידת ארבעת המינים היא חלק ממצות ההידור במצוה. וכך מובא בגמרא בשבת (קלג ע"ב) הדורשת:

"דתניא: זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

הפסוק נלקח משירת הים: "זה אלי ואנוהו", ובמקומו  נדרש על המראה והחיזיון הגדול שראו בני ישראל בקריעת ים סוף: "מה שראתה שפחה על הים ...". אולם פסוק זה שימש להלכה לדורות, בסיס לרעיון של "הידור מצווה", מעין "מצווה היקפית" שבה יש לקיים כל מצוות עשה בהידור ובאופן נאה ואסתטי, ויש להרחיב את קיום המצוות מעבר לדרישות הבסיסיות ההלכתיות. סוגיה זו אכן דורשת העמקה רבה האם זוהי חובה מדאורייתא או מדרבנן, האם היא חובה לכתחילה, ואם לא הידר במצווה אינה לעיכוב. אולם פטור בלא כלום אי אפשר ולהלכה מובא ברמב"ם (הלכות איסורי מזבח ז') 

"...שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה: והֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' "

הרמב"ם מבקש מכל אדם שבכל מצווה ומצווה - בין במצוות שבין האדם לחבירו ובין במצוות שבין האדם למקום – יכוף את יצרו ויהדר.

נראה כי חיוב ההידור במצוות הוא חיוב מדאורייתא, הנלמד מן הפסוק "זה א-לי ואנוהו" (השגות ראב"ד על הרז"ה סוכה יא, בענין אגד לולב). אולם לרוב הפוסקים הידור מצווה הוא מדרבנן והפסוק הובא לאסמכתא. אכן נראה שגם מהתורה ישנה מצווה להדר במצוות, אולם חז"ל קבעו גם את תקרת ההוצאה לסוגיית ההידור.


            "אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה" (בבא קמא ט ע"ב).

אם כך, ההידור בלולב העולה מהגמרא בסוכה שדעת  חכמים, הסבורים שחובת האגד אינה חלק מגוף המצווה ויש חובה לעשותו מדין הידור מצווה 


אולם הידור נוסף  מצאנו בלולב, הגמרא בתחילת פ"ג בסוכה פוסלת לולב יבש. חכמי ראשונים סברו שלולב יבש נחשב כמת ולכן אי אפשר לקרוא ללולב זה 'לולב'. ויש  אחרים שסברו שהחיסרון בלולב יבש הוא בכך שאין בו 'הדר'. וכך הסביר רש"י (סוכה כט ע"ב):

  "יבש - דבעינן מצווה מהודרת, דכתיב 'ואנוהו'". יוצא שבלולב  דין "ואנווהו" מעכב אף בדיעבד, ואינו רק דרישה להידור גרידא."


להלכה נפסק (שו"ע תרמ"ה,ה'


"לולב שרב עליו התיבשו, עד שנעשו לבנים בלא שמץ של ירוק- פסול".

לא התייחסנו לסוגית ההידור בספר תורה הפותחת יריעה רחבה. אולם יש לציין שבמצוות ארבעת המינים מלבד דין ההידור הכללי, נוסף פסוק מיוחד - "פרי עץ הדר", שממנו למדים דין הידור שהוא לעיכובא.

מתוך הנ"ל, נראה שאפשר לראות את סוגיית ההידור בשני צדדים. כאשר ההידור היא רק דרישה הנוגעת להגברת היופי וההדר, ולמעשה מצווה פחות יפה - היא אינה מעכבת. אולם כאשר המצווה ללא ההידור היא פגומה, ההידור מעכב. 

אכן בלולב (וכן בארבעת המינים) ישנן  מצבים שהלולב כשר אך אינו מהודר,  וכבר ראינו שהרוצה להדר במצווה רשאי עד שליש ממחיר מצוה, ואדם המוצא לולבים כשרים במחירים שונים, מצווה עליו להוסיף שליש ממחירו של הלולב הפשוט כדי לקנות לולב מהודר יותר, והמהדר ומוסיף יותר משליש ה' ישלם שכרו.

אם כך אנשי ירושלים ואנשי קהילת מרוקו הרהיבו עד מאוד במצוות הלולב בהדר נוסף של יופי, צבעוניות וגימוניות של זהב. 'זה אלי ואנווהו', והיא גם המקור לקישוטי הסוכה הצבעונין, נוי הסוכה ועיטורה כשאליה מצטרף גם הלולב בעיטורו. כבר חיבר המשורר ר' משה בן יעקב אדהאן מנהיגה הרוחני של יהודי מקנס במרוקו (חי באזור הסהרה שבמרוקו, שימש כאב בית דין עד לאמצע המאה ה-18. נפטר בשנת 1736), את הפיוט "סֻכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה. יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְהִלָּה." קישור של שני מצוות בהם יש לאדם להדר ולנאות את סוכתו ולולבו, והרחיב עליו בסודות הקבלה של ארבעת המינים.

"סֻכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה. יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְהִלָּה.

...מֶה עָצְמוּ רָזֵי לוּלָב וּמִינָיו. וְלִי מַה יָּקְרוּ מְאֹד עִנְיָנָיו.

אַשְׁרֵי טְהָר-לֵב הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו. לְסוֹד מִצְוָתוֹ הַמְּעֻלָּה.

שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בַּלּוּלָב חוֹנֶה. בְּמִלּוּי הֵהִי"ן בִּפְרָטָיו תִמְנֶה

נֹכַח הַלּוּלָב לַשִּׁדְרָה תִּפְנֶה. סְבִיבָיו מִינָיו גֹּרֶן עֲגֻלָּה... 

יהי רצון שנזכה לעלות לרגל ויתמזגו לולביהן של אנשי ירושלים הוותיקים עם העולים החדשים.

     



 
 

[1] פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תשע"ז, 14.10.2016