עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי


עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי

פורסם במקור ראשון מוסף לשבת   תשרי, שמחת תורה , תשפ"א  - קישור לאתר


ספר התורה בקהילות מרוקו והמערב היה דומה יותר למנהג אשכנז, שבו עוטפים את הספר במעיל ולא מניחים אותו בתיבה. ראוי לשוב למסורת אבות זו, ששורשיה עוד בימי האמוראים


רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע.

 כך המקור בבלי סוכה מא, ע"ב ובירושלמי מובא "לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו" ההקפדה של אנשי ירושלים על לולבו בידו למעט קריאת התורה.

סוגיה זו יכולה לגלות לנו טפח על  מסורת קדומה של צורתו החיצונית של ספר התורה ובעקבות הגלויות נשתנו המנהגים. בידוע היום כמין חלוקה גסה המתארת את האבחנה בין ספר תורה אשכנזי וספר תורה ספרדי בצורתם החיצונית חוץ מן הכתב. הראשון הוא מחובר לעץ חיים ועטוף בפרוכת ואילו  הספרדי נמצא בתוך תיבת עץ. אולם דעו שמנהג אחר היה מקובל אצל קהילות יהודי ארצות המערב ומשעה שעלו לארץ ישראל ונתפשטה  מלכות בבל (המזרח) ונתמעט מנהג קדמון של  לבוש ספר התורה מקהילות המערב.

בטרם אתאר את ספר התורה, אבקש לצעוד במרחבי התלמוד היכולים לשפוך אור על מנהג קדום של קהילות מרוקו ואשכנז, בראשונה על הגבהת ספר התורה ובשנייה בסוגיה בעוסקת בהיכן עולה לתורה ישים ידיו, בשעת הברכה? יש שאומרים - בעץ החיים, ויש אומרים ביריעות הקלפים ועוד. במסכת סופרים פרק י"ד הלכה ח' מובא כך:

מיד גולל ספר התורה עד שלושה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו.

המרן מביא בבית יוסף את דברי מסכת סופרים שהמגביה "גולל עד שלושה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו פניו ולאחריו"

למעשה אותם הנוהגים להניח את ספר התורה בתוך ארגז עץ שהם יוצאי ארצות המזרח יתקשו לפתוח ולהגביה את הספר שבו יראו שלושה דפין. והנה מנהג אשכנז הידוע  בצורת גלילת ספר התורה עם שני עמודי עץ החיים סגורים ומהודקים ע"י אבנט ארוך הדומה לאבנט הכהן ומולבש בפרוכת. צורה זו הייתה נהוגה אף אצל  יוצאי ארצות המערב אך  שוני נוסף מן ספר התורה האשכנזי המבוסס על מסורת קדומה שנרחיב בו בהמשך, ואל ירהיבו בלומר שמנהג זה של כיסוי ספר התורה הוא בתמורות שבאו מן אשכנז והשפיעו על מנהגן של יוצאי קהילות המערב.

האם ספר תורה כמנהג קהילות ארצות המזרח הוא חדש?! נראה לומר  שספר התורה הנמצא אצל מר"ן לא היה מונח בתוך ארגז עץ, כי כיצד היה כותב הלכה זו לולי היה ניתן לראות שלושה עמודים?! וכן פסק בשו"ע או"ח קמ"ז הלכות ס"ת, הלכה ב:

יכול מי שירצה לקנות להושיט המעילין להגולל ואין הגולל יכול למחות בו כי אף על פי שקנה הגלילה לא קנה ליקח המעילים

מעיל לא שייך בספר תורה עם ארון עץ,  ועל כן דוקא ראוי לחזק  את עיטוף ספר התורה בעצי חיים ובמעיל פרוכת בכדי שיוכל לפתוח לרווחה את עמודות הספר  בבחינת והייתה לעיני בני ישראל.

נראה יותר דווקא שמנהגם של קהילות אשכנז וקהילות המערב הוא הנכון והמושרש,  ואף מנהג זה מחזק את דברי הגמרא במגילה  דף לב ע"א.

אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן הגולל ספר תורה צריך שיעמידנו  על התפר, ואמר רבי יוחנן הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ ואין גוללו מבפנים, וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים ואינו מהדקו מבחוץ.

תיאור הגלילה אינו יכול להתרחש כמתואר בגמרא כאשר ספר התורה מונח בתוך ארון עץ, ואכן מנהג זה היה קדום מאוד וכך נהגו קהילות יוצאות ארצות המערב ובני אשכנז. יהודא ליב הורנשטין בספרו ספר טל ירושלים- מנהגי ירושלים והליכותיה תיאור מן המאה ה-19 מתאר כך:

והנה דבר חדש אני רואה אצל הספרדים, ספרי תורה שלהם נעשו בנרתיקים של עץ בלי שום מטפחת ובלי מפה, ואפילו בשעת קריאת הספר תורה עומד בהעץ הזה כמו חביות ונעשה לפתוח...

 ליבי היה צר על המנהג הקדמון שנתמעט וכשהייתי פוגש באנשים מבני הקהילה והייתי מפציר בהם להחזיר עטרה ליושנה, והם לא  קיבלו את דעתי משום דעת רוב הציבור שכך הוא מנהג הספרדים, ולולי מעשה שראיתי וחזיתי בנעוריי לא הייתי עומד ודורש בזה. כך היה  בילדותי בעיר באר שבע צופה הייתי בעת כתיבת ספר התורה על ידי  רבי חיים שושנה זצ"ל שהיה אב"ד במרוקו, והיה כותב את ספר התורה כשהוא ספון בחדרו והייתי מביט בו שעות ארוכות. מצפייה זו נתאוותי למלאכה זו, וב"ה כשגדלתי הפציר בי אבי ז"ל ללמוד את מלאכת הסת"ם,  וטמן בידי ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר וציווני לכתוב ספר תורה. כך עשיתי ועמלתי על מלאכה זו בצעירותי.

אך מבקש אני לצעוד יחד עמכם אל ימי נעוריי בהם הייתי נוהג כל בוקר של שבת לגשת לביתו של  מורי רבי חיים שושנה, לקחת את ספר התורה מביתו אל בית הכנסת. ספר התורה שהיה עומד בתוך גלילי עץ חיים ועטוף במעיל קטיפה אדום, הייתי מחבקו ומרגיש את קלף ספר התורה נוגע בעצמותיי. בשעה שהיינו מגיעים אל שמחת התורה, כמה שמחה הייתה  בלאחוז את הספר הזה,  ועד כמה היה ליבי צר שכבר רבים עזבו מסורת אבות ועשו את ספר התורה כמסורת בני יוצאי המזרח, ובשעה שהחזקתי את הספר בתוך ארון העץ היה מרוחק ממני ומחיצה גדולה עשו בין ספר התורה ללבי. הייתי מתאווה למצוא בשעת שמחת התורה את ספר התורה האשכנזי בכדי להרגיש בו את נימי עצמותיי זורמים באותיות הספר הכתובות שחור על גבי לבן. עצי החיים בהם הייתי אוחז את ספר התורה היו מחברים אל עץ החיים שבתוך הגן. מבקש אני בקריאה קדושה לאחיי בני המערב, נא חזרו אל מנהג אבותיכם במעיל קטיפה ועצי החיים, המושרש עוד מימי אבותינו האמוראים הראשונים בארץ ישראל.

שני הכיסויים 

אך מנהג נוסף היה בתוך ספר התורה של קהילות בני המערב שהיה שונה מן ספר התורה של קהילות אשכנז. בני קהילות המערב היו נוהגים להקיף את יריעות ספר התורה בסדין ארוך מאוד של עשרות מטרים, והיה הסדין מקיף את יריעות ספר התורה, וכשהיה הסדין מגיע לקיצו היו מורידים את הסדין ומחברים מחדש אל המקום בו נמצאים. מנהג זה היה ייחודי לבני הקהילה וכפי שכבר נברר אכן למנהג זה תקדים ומנהג ישן עוד מימי התלמוד.

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל האוחז ספר תורה ערום. נקבר ערום, ערום סלקא דעתך?! אלא, אימא נקבר ערום בלא מצות, בלא מצות סלקא דעתך?! אלא אמר אביי: נקבר ערום בלא אותה מצוה (מסכת מגילה לב ע"א)

הגמרא מתארת הלכה בה אסור לאחוז בספר תורה בגוף הקלף או הגויל בלי מטפחת, בין כשגולל את הספר תורה בעת קריאת התורה בצבור או אחיזה בספר תורה  שכל האוחז ספר תורה ערום בלי מטפחת נקבר ערום בלא אותה מצוה שעשה בעת אחיזתו, אם זו קריאה, או גלילה. שכן כך צריך להיות כפי שראינו לעיל בדין נטילת לולב כמנהג אנשי ירושלים שכאשר קורא בתורה צריך להניח הלולב, משום שצריך לגלול בידיו ספר התורה ולפתחו, לא יכול לעשות כן כאשר ידיו עסוקות בלולב. וכך פוסק הב"י להלכה בשו"ע שהקורא בתורה צריך לאחוז בספר התורה בשעת ברכה. 

על דברי מרן השו"ע השיג הלבוש, רבי מרדכי יפה (תלמיד הרמ"א), וכתב שצריך שהקורא בתורה יאחז בספר התורה בשעת הברכה והקריאה! ולומד מ'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'.

לא נעמיק בדיון אם צריך להחזיק את ספר התורה בשעת הברכה או גם בשעת הקריאה. אך לדעת כולם  אין לנגוע ערום בקלף ועל כן מניחים  מטפחת על הספר תורה, כדי שלא לאחוז בידיים את גוף ספר התורה בעת שמברך או גולל, אלא בהפסק המטפחת.

מנהג המטפחת כנראה התחדש מאוחר כי כפי שראינו בתיאור של יהודא ליב הורנשטין לעיל שספרי תורה  נעשו בנרתיקים של עץ בלי שום מטפחת ובלי מפה. ומה שגם שגלילת ספר תורה בתוך ארון עץ היא קשה ללא נגיעה בקלף  ומתוך קושי זה אף פיתחו בעת החדשה מנגנונים המאפשרים גלילה ללא נגיעה בקלף.

כעת נוכל להבין את מנהג קהילת בני המערב שהקפידו להקיף לאורך של עשרות יריעות סדין בד, וכך העולה לתורה יכול לאחוז את יריעות התורה הם בימין והן בשמאל בשעת הברכה, ואף בשעת גלילה ואין לו לחוש מלנגוע בספר התורה כשהוא ערום בידיו. ולחיזוק מנהג זה מובא בגמרא שלעיל.

אמר רבי ינאי בריה דרבי ינאי סבא, משמיה דרבי ינאי רבה: מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה.

וכך פירש ר"ח: "ואל יגלל ספר תורה, כלומר בלא מטפחת", משתמע שכבר אז בימי התלמוד היו עוטפים את ספר התורה כמנהג קהילות בני המערב  ובגמרא שלעיל  פירש רשי "ערום: בלא מטפחת סביב ספר התורה",  הדגש של רש"י 'מטפחת סביב ספר התורה' מחדשת שיש לכרוך סדין מסביב לספר התורה ומטפחת  התלויה לבד אינה מספיקה, ייתכן שמנהג זה מזכיר מנהג דומה הקיים בחלק מקהילות אשכנז הנקרא בשם וימפל.

אכן ניתן למצוא דרכים שונות בכדי לא לנגוע בספר התורה כגון מטפחת, או החגורה שבה קושרים את ספר התורה או להחזיק בעמודי עץ החיים כמנהג אשכנז. אך הרוצה לרדת לשורשי מנהג קהילות ארצות המערב רואה שהוא  המבוסס על אדני קדם עוד מימי אמוראי ארץ ישראל. מה יפה שעה זו שבני הגלות  חזרו אל ארצם ומחזירים מנהגם אל שורשי אביהם עוד מימות התלמוד לחזק את שני הכיסויים, החיצוני והוא המעיל הפרוכת והפנימי היו  פּוֹרְסִין סָדִין שֶׁל בּוּץ לאורך יריעות ספר התורה ובשעה שעולה לתורה מניח את הלולב, מחזיק את ספר התורה בשתי ידיו על יריעות הספר ומברך .

ובתקופה זו בה אנו נדרשים לשמור מרחק של האדם מן חברו ואף בעת  העלייה לתורה לשמור מרחק בין העולה לקורא, לימדונו חכמי הבריאות על הטיפה החמקמקה החודרת את נשמתנו, ואף נמענו  מלנשק את ספר התורה מחשש קורונה. מבקש לספר לכם על אותה טיפתיות מסוכנת אשר לימדני  מו"ר רבי חיים שושנה זצ"ל.

פעם שאלתיו לסיבת הבד בספר התורה והוא השיבני את הדברים שלעיל, שהבד היה מפריד בין הקלף לידיו של העולה לתורה או הקורא.  אז הוסיף לי  את חידושו כסופר סת"ם, כשבעל הקורא או העולה לתורה מברכים או קוראים בתורה, פעמים רבות הם מוציאים מפיהם רסיסי רוק אשר פוגעות בכתב ספר התורה והרוק היה נשאר על האותיות וכשהיו מגלגלים את הספר היה נספג באותיות וחלילה היה  יכול לפסול  את ספר התורה. כעת כאשר יש בד מסביב לקלף הרי הוא סופג את רסיסי הרוק  ומכאן למד אתה על זהירות ושמירת מרחק בין אדם לאדם מחשש רסיסי הרוק בבחינת 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'.

שישו ושמחו בשמחת התורה