להוריד את הסוכות מהמרפסת- מנהג ה'עדים'


להוריד את הסוכות מהמרפסת- מנהג ה'עדים'[1] 

 מאיר אביטן  תשרי תש"פ

קריאת המאמר במקור ראשון 


ה'עדים'

מנהג העדים של יהודי מרוקו מבטא את אופיה החברתי של הסוכה שאליה כל אחד  מוזמן להיכנס, למרבה הצער , דרכו של הציבור  הדתי הפוכה  מכך, כשהוא הולך ומתנתק מהציבור הרחב ובכלל ומזה המסורתי בפרט.

סוכה חברתית 

בחג הסוכות רבו הטעמים לקיום מצווה זו ולא באתי לפרט עניני מצווה זו, אולם חלק מן החכמים שהיו  בעלי רגישות חברתית ציינו את טעמו של החג, משום שהוא מוציא אותנו מן הבית המוגן והפרטי שלנו אל המרחב הציבורי. הישיבה בסוכה חושפת אותנו למרחב המשותף, המרחב שאנו חולקים עם עוד אנשים ומשאירה דלת פתוחה לכל אושפיזין להיכנס למרחב הפרטי הנמצא במרחב הציבורי ובכך היא מחברת את השורות, מקרבת את האנשים ומאחדת את העם.

חג הסוכות חל לאחר עשרת ימי תשובה כשבעיצומם  הוא יום הכיפורים, ימים אלו היו ימים  של התבוננות פרטית אישית.  הם ימים שאדם נכנס  למרחב אישי ופנימי, ומתוך תיקון פנימי של האדם הוא פורץ בסערה אל המרחב הציבורי - חג הסוכות. הסוכה מבקשת  מאתנו לחשוף את כל הפרטיות האישית אל המרחב הציבורי, להפוך את הפרטיות לכלל. לאפשר לכל עובר אורח להיות אושפיזין בסוכתו של החבר הממוקמת במרחב הציבורי. הסוכה מאפיינת את ערכי השוויון, הפשטות, השלום והאחדות וכך כל דכפין בסוכתי ייתי ויישב.

הזמנים חלפו, הדור החדש הסתגל לתפיסה אורבנית חדשה, המוציאה את משמעות עיקרה של הסוכה מין המימד החברתי למצווה שבין אדם למקום, עניין הלכתי של האדם הפרטי בקיום המצווה. כך הפכה מצווה זו של סוכה  למצווה  שהמימד של בין אדם למקום הוא עיקרי. ובדור הנוכחי באו  נכדיהם של  בני העלייה הראשונה ואמרו אל בוני הארץ נפשנו חפצה בדירה עם מרפסת סוכה,  פעמים זו סוכה התלויה בין שמים וארץ, ובדוחק רב רוב גופו הוא ובנו נמצאים  בתוך חלל זה. אט אט הסוכה החברתית  נתמעטה מן  המרחב הציבורי.

ה'עדים'

נדרשתי לסוגיא זו, משום מנהג אבות שהיה מו"ר אבי עליו השלום מקיים, וכך נהגו בני עלייתו וכל  העולים מצפון אפריקה  והיו אוחזים במנהג  מרתק ומעניין והרי המעשה:

בצעירותי כילד בשנות השבעים, בניית סוכה הייתה פרויקט מורכב כמעט כמו תמ"א 38. צופה הייתי במעשה אבי  להעמיד בארבע פינות הסוכה, ארבע קנים של סוף גבוהים  עד מאוד, הנראים מרחוק וקראנו להם "עדים". משנה לשנה כבר הייתי מנסה להגביה רום של קנה הסוף עד לגובהה של דירתנו בקומה השלישית. ומשהגבהתי רום ביקשתי את אבי לשורש מנהג זה, עוד בטרם אספר לך את תשובתו, ביקשתי  לעיין במקורות על שורש מנהג זה, לצערי לא מצאתי עדויות רבות אך כמעט כל יוצאי הקהילה הקפידו להעמיד את ה"עדים" ומוזמנים אתם לשאול את בני הקהילה הזוכרים את מעשה אבותיהם  מי הם ה'עדים'?

בטעם לקיום המנהג מצאתי מספר טעמים, בראשונה טעם הלכתי, הרבה סוכות היו בחצרות שהיו מוקפות שדרה של עמודים וקירות הסוכה היו מרוחקים ובינם לבין הסכך הייתה תקרה והיה חשש שאנשים יתייחסו אליה כדופן עקומה, על כן הגדירו את תחומי הסוכה הכשרה וציינו מה הוא החלל הכשר על ידי העמדת ה'עדים' - קנה הסוף בארבע פינות הסוכה.

טעם אחר מצאתי, המבטא עניין אמוני  ומצאתיו בספר נתיבות המערב וכתב:

הסוכה היא 'צלא  דמהימנותא' ומעלתה נשגבה מאוד והקנים הם עדים נאמנים כי עם ישראל נאמן לה' ותורתו, בבחינת 'ואעידה בם השמים והארץ'.

טעם אחר, הוא הסבר קבלי  שראיתי במחזור אבותינו לסוכות וכך כתוב:

הסוכה רומזת למילה 'אחד', האלף של אחד כולם חוסים תחת צילא דמיהמנותא, האות ח' רומזת על הסוכה בצורת חי"ת לומר שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ, האות ד' רומזת לד' רוחות השמים והם הד' עמודים הבולטים של הסוכה.

אך טעם אחר ששמעתי מאבי ושמרתיו היטב בליבי והוא טעם חברתי. סוכות הוא חג של אושפיזין ואירוח, הקהילה המרוקאית ידועה בהכנסת האורחים. כאשר אדם הגיע לכפר, ממקום כניסתו לעיר קשה היה לראות היכן יש סוכה, הבתים היו נמוכים. על כן סימן היכר עשו להם בני הקהילה, כך שאפשר לראות מרחוק היכן נמצאת סוכה על ידי ה'עדים' שהוגבהו ונראו למרחוק,  וכך כל אושפיזין שהגיע לעיר וחיפש סוכה הביט אל השמים, ומרום גובהו נראו לו העדים והיה שם פעמיו  בשמחה ובששון אל הסוכה כאושפיזין ואנשי הקהילה היו מקבלים אותו ברב טוב, במאכל ובמשקה כמידת אברהם אבינו עליו השלום. אסמכתא לדברי  אבי מצאתי גם בספר זוכר ברית  אבות שהביאם  בשם הגר"ש ביטון וכך כתב:

מנהג זה מקורו בכפרים במרוקו, שם היו היהודים מפוזרים והתגוררו בריחוק האחד מחברו, וטעם העדים הללו כדי לעשות סימן והיכר שבנו סוכה שם, שכן קנים אלו היו גבוהים מאוד ונראים למרחוק.

החשש אצל קהילות יוצאי צפון אפריקה שחלילה אולי יש מציאות  שאדם יסתגר בד' אמותיו היה קיים גם בחג הפסח. אחד הטעמים לקיום מנהג המימונה, נובע מן המצב הראשוני שהתרחש בחג הפסח, העובדה שלא כל יהודי היה יכול להתארח אצל חברו, מפאת כל מיני חומרות שאדם הקפיד על עצמו ובכך חלקם  נמנעו מלהיכנס אל בית חברו בחג, הרי מיד עם יציאת החג, נהגו לפתוח את דלתות הבית לכל החברים ולהזמינם, ובכך הצהירו, לא נמענו חלילה  מלבקר אחד אצל השני מפני איבה או כעס, אלא מפני חומרות שאדם לקח על עצמו בענייני החג. 

מנהג חברתי ה'עדים' המבקשים לקשור בין אורחים המגיעים לכפר ומציאת סוכה כשרה, הוטמע בקהילות מרוקו והשתרש אצל עולי העלייה הראשונה ממרוקו בארץ ישראל, עדיין בשכונות הוותיקות נוכל למצוא עדיין שרשים למנהג זה. אך עם השנים המרחב האורבני השתנה, הציבור הדתי חיפש נוחות "מרפסת סוכה" ומתוך כאן באנו והסתגרנו בד' אמות סוכת המרפסת אני והמשפחה, ומה על החברה הישראלית ?!

רעיון דומה ל'עדים' שהתאים את עצמו למציאות האורבנית החדשה הוא פיתוח אתר בשם   OpenSukkah.com , מפה פתוחה המחברת בין אנשים שמחפשים סוכה להתארח בה, ובין אלו המוכנים לחלוק את הסוכה שלה. אכן במרחב הציבורי קשה למצוא סוכות ובין הבניינים הגבוהים, לך תמצא לך סוכה?! אין ספק שרעיון זה מבטא את הרעיון המקורי של ה'עדים'. זאת הזדמנות לכל בעלי הסוכות במרחב הציבור  שעדין נאמנים  למרחב הכלל ישראלי לפרסם את סוכתו באתר זה, פשוט להיכנס לאתר, להקליק על המיקום של הסוכה במפה, ולהוסיף פרטים כמו שם לסוכה, כתובת, שעות ופרטי איש קשר, בטוחני שאלו הגרים במרפסת סוכה לא ישאירו את ביתם באתר.

 

עוזבים את כלל ישראל 

מרפסת סוכה היא סימפטום של בעיית הדור הנוכחי, הדור הנוכחי עסוק בקיומו האישי, בהנאותיו וצרכיו האישיים לא מעט, מעשים אלו אף או לידי בחלק מן המצוות בקיומם. החיפוש אחר התפילה האישית, המרחב האישי, ההתבודדות ועוד. אתם מוזמנים לראות את ריקודי הנערים היום בחופות, כל נער רוקד עם עצמו, אולי על בסיס רוח זו נתחברה נפשם של הצעירים אל  תורת רבי נחמן מברסלב המבטאת את המישור האישי הפנימי, את ההעצמה הפרטית של האדם.

אך האם אדם יכול להיכנס לסוכת מרפסת חברו? הרי הדלת נעולה בפני האושפיזין, אלא אם שלשלו לו חבל הצלה מסוכתו אל הרחוב, סוכתו  סגורה ומסוגרת אין יוצא ואין בא. הרחובות התמעטו מסוכות הרבים ונשארו מעטים וַאֲדַבְּרָה אַךְ־הַפַּעַם, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה. שורש הבעיה הן של הציבור הדתי והן של הציבור החרדי, הוא שחיפשנו אחוזות וישובים של ציבור דתי, ועדות קבלה, ערים חרדיות ועוד, חלילה מלהתגורר עם הציבור הכללי המסורתי-הישראלי. הנוף האנושי לא התאים לנו, על כן  זנחנו את השכונות ואנו  גם בני הציבור הציוני הדתי  לטובת "אחוזות אתרוג", אט אט הפקרנו את הערים, אל יפלא מעיניכם מדוע ה'בית היהודי' על שמות צליליו ימינה, הימין החדש ועוד לא יוכל לגדול או לצמוח, זנחנו את בסיסי הבית. הציבור המסורתי-הישראלי  עדיין נמצא בתוך הערים המעורבות, אך הציבור הדתי הציוני  והחרדי התנתק מערים לתוך שכונות סגורות ומבודדות, בתי כנסת לא בנמצא, בתי ספר ממ"ד נסגרו, ואף הגדלנו הקמנו ישובים עם ועדת קבלה בכדי שנבחן מי נכנס בשערי ערינו, שכונתנו או בית ספרנו,  רק אלה המתאימים לרוח "התורה" מקומם אתנו.  

בשנים האחרונות  הציונות הדתית לקחה על עצמה משימות תורניות ולאומיות אך רבות מהם מטפלות בסיפטום ולא בשורש הבעיה  כך הם למשל 'מנין צוהר' לר"ה יום הכיפורים, תקיעת שופר בפארק. בנוסף לבריחתנו מכלל הציבור יצאנו עם סיסמא חדשה 'שבת של בית הלל' .

הפתחים שהיו בעבר אפשרו מעבר שבו ניתן להיכנס אל המרחב הפרטי שלנו, הסוכה במרחב הציבורי הייתה הזמנה לפתוח פיזית את הבית ואת הלב לסביבתנו. על כן מחויבים אנו למצוא מענה לשורשי הבעיה, ניצנים ראשונים של גרעינים המעורבים בין החברה הישראלית,ביטול ועדות הקבלה, אך לא עליהם המלאכה אלא על כל יהודי שומר מצוות להתרחק מתוך 'אחוזות האתרוג' למרות כל הנוחות, ולכל בעלי החששות די להביט ברעיון החינוכי של ארבעת המינים ולהבין עד כמה החסרנו מתכלית קיומנו במדינת ישראל היהודית המתחדשת.

ובחותם דבריי מבקש להציע מכל  יהודי שעדיין יכול  לתרום למרחב הציבור, אף על פי  שבביתך יש מרפסת סוכה, אנא צא מארבעת הקירות של סוכות ביתך. רד למרחב הציבורי, הקם תקים עימו  סוכה,  סוכה הפתוחה לכל דיירי הבניין המשתתפים בסוכה זו, אפשר להיכנס ולהתארח בזמנם החופשי, אפשר לילדים הבאים מן הגנים עם הקישוטים לתלות אותם  בסוכתך הנמצאת במרחב הציבורי. כך אני נוהג , סוכתי במרחב הציבורי פתוחה, מתיישבים בה כל גווני הציבור, ילדי הגן הסמוכים לסוכתי מקשטים את הסוכה, דיירי הבניין משתמשים בה למפגש משפחתי, למשחקים ועוד, ארבעת המינים נמצאים בסוכה למעוניינים ואינני חושש שיהיה פגם באתרוגי וייפסל, הרי גם בי יש פגם, כן שכחתי להזכיר האתרוג  הוא בלי פיטם.

בין סוכה לבית הכנסת מאפיינים רבים, רבי שלום משאש  זצ"ל הדגיש שבית הכנסת הוא גורם מאחד לכלל ישראל.

ידוע שבית המקדש, וגם בית הכנסת, היום בזמן הגלות, היא המקבצת כללות ישראל, ושם נעשים כל המשפחות - לאהובים ורעים ולמשפחה אחת ממש, ומזה נולד האחדות בין ישראל לאביהם שבשמיים, וגם ביניהם, ולולי בתי כנסיות, אחד לא יראה חברו אפשר כל ימיו, ובפרט עני ועשיר מעולם לא יתקבצו, לא כן בית הכנסת - גורם לאחדות כמו בית המקדש. (וחם השמ"ש, פרשת תרומה, דרוש ב', עמ' רפ"ח)

בסליחות ובתפילת הימים הנוראים ישבו לפניי בבית הכנסת עם ישראל על כל גווניו, יהודי עם קוקו, יהודי עם כיפה שחורה, יהודי עם עגיל, יהודי עם כיפה סרוגה, יהודי עם כובע שחור ועוד יהודי סתם בלי 'צבע' ולוואי שגם סוכותינו תהיינה כאלו



 
 

[1] פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב תשרי תש"פ, 11.10.2019