הפסיקה הממצעת בהדלקת נר חנוכה


הפסיקה הממצעת בהדלקת נר חנוכה

 חנוכה - הדלקת נר חנוכה של הבן או האורח בברכה 

מאיר אביטן, כסלו תשע"ו



נר איש וביתו

כחלוקה בין אור לחושך, שחור ללבן או כפי שבאים לידי ביטוי דעת אשכנזים מול דעת הספרדים. אך לפעמים עלינו להתבונן ולראות שאין זו דעת תורה אלא שבעים פנים לתורה ועלינו לראות את  הגוונים הנוספים של אורות התורה המיוסדים על תורת הבית ואדני המסורת העוברת מדור לדור.

הדלקת נרות חנוכה של שאר בני המשפחה או בבן  המתארח בבית הוריו או אורח ידועה כמחלוקת אשכנזים וספרדים. דעת הספרדים שבעל הבית מדליק נרות חנוכה לבדו וכל בני ביתו הסמוכים על שולחנו יוצאים ידי חובתם בהדלקתו ואפילו אינם סמוכים על שולחנו. ומאידך דעת האשכנזים צריך שכל אחד ידליק בברכה חנוכייה משלו. יוצא שתלמיד ישיבה  או בן נשוי המתארח בבית הוריו עפ"י דעת הספרדים (מרן שולחן ערוך) אינו יכול להדליק ולדעת מנהג אשכנז צריך להדליק בברכה. האם יש דרך אמצע? אכן פסיקתם של חכמי המערב במרוקו הייתה שונה ואפשרה נתינת מענה לרצונות ומאווים של האדם להדלקת נר חנוכה לבן הלומד בישיבה או בן נשוי למרות שהחנוכייה הודלקה בבית.

בטרם נעיין בפסיקה הממצעת נרד לשורש מחלוקת זו בקצרה, המקור לדיון מופיע בסוגיה במסכת שבת (כא' עמוד ב'):

תנו רבנן: מצות נר חנוכה איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין  בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואיך הולך ופוחת  ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך.

בדרך  כלל יש שתי מדרגות במצוות, חובת המצווה וקיומה למהדרין. ואילו בהדלקת נרות חנוכה אנו רואים שלוש מדרגות: חובת המצוה, למהדרין, ומהדרין מן המהדרין, ועם ישראל במצווה הגדיל  וכך נהגו כל ישראל לקיים את מצוות נר חנוכה כמנהג מהדרין מן המהדרין.

רבות נכתב על סוגיה וננסה על קצה הנר  להאיר סוגיה זו. חובת המצוה היא שבכל בית ידליקו בכל יום מימי החנוכה נר אחד עבור כל בני הבית – מצוות נר חנוכה איש וביתו.  אולם המהדרין  מדליקים נר אחד לכל אחד מבני הבית  כגון: אם  היו בני הבית שלושה מדליקים בכל ימי החנוכה שלושה נרות בכל לילה. ואילו המהדרין מן המהדרין היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל לדעת בית שמאי ביום הראשון מדליק שמונה נרות ומכאן ואיך פוחת וביום האחרון נר אחד ואילו דעת בית הלל ביום הראשון נר אחד  ומכאן ואילך מוסיף וביום האחרון שמונה נרות.

אך כאן נחלקו בעלי ההלכה בכיצד יש לקיים את מנהג מהדרין מן המהדרין,  הרמב"ם פסק בדבריו כך:

כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצווה נדלק נרות כמניין אנשי הבית, נר  לכל אחד ואחד... והמהדרין מן המהדרין מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה נר אחד...

יוצא מכאן שדעת הרמב"ם לגבי מנהג 'מהדרין מן המהדרין' הוא כמנהג אשכנז  חנוכייה לכל אחד מבני הבית, בהמשך דבריו מביא הרמב"ם דהמנהג פשוט בכל ספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפים והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני  שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.

מעניין מאוד שפסיקת התוספות היא שכך יש לנהוג כדעת מנהג ספרד משום שאם יש הרבה חנוכיות לא יוכלו לדעת כמה נרות  מדליקים 'ליכא היכרא' וכך יצא שמנהג אשכנז אימצו את פסיקת הרמב"ם ואילו הספרדים אימצו את דעת התוספות, ונהגו בנהפוך הוא בחנוכה, וכך כתב הט"ז (סימן תרעא):

ובכאן יש חידוש במנהג שהספרדים נוהגין כתוספות כמו שכתב הבית יוסף והאשכנזים כהרמב"ם, וזה לא מצינו בשאר מקומות.


בין הרב עובדיה זצ"ל לרב משאש זצ"ל 

יוצא  שלדעת הספרדים כל בני הבית יוצאים ידי חובה בהדלקת בעל הבית, כיוון שמדליקים עליהן בביתם אינם רשאים להדליק בפני עצמם. אולם כעת תעלה השאלה מה יהיה דין באופן שאחד מבני הבית אינו רוצה לצאת בהדלקת אביו? וכן על פי מרן בשולחן ערוך אשר  פסק לגבי אורח שיכול להשתתף בפרוטות עם מארחו (בעל הבית) האם יש להסיק מכאן שמרן שו"ע אוסר על האורח להדליק בעצמו, אם הוא רוצה להדר?  האם מרן התכוון להקל על האורח בזה שהוא משתתף בפרוטות או בא להחמיר עליו ואוסר עליו להדליק ורק להשתתף בפרוטות מותר. על   דיון  הלכתי זה נשתברו  קולמוסים ואף בהבנת סוגיית מצוות נר חנוכה האם היא מדין חובת גברא או חובת הבית.  ובדור הנוכחי חלקו שני גדולי תורה, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב הראשי לירושלים הרב שלום משאש זצ"ל. בין שני גדולי התורה התנהל  דיון נוקב  ומרתק  אשר בר לידי ביטוי  בספרי  השו"ת שחיברו, שו"ת יחוה דעת של הרב עובדיה יוסף, ושו"ת שמש ומגן של הרב משאש.

בפסיקתו של הרב עובדיה יוסף כתב בצורה חדה וברורה, בחורי ישיבה הלנים בחדרי הפנימיה של הישיבה אינם צריכים להשתתף בפרוטות וכן אינם צריכים להדליק נר חנוכה בפני עצמם וגם אם ירצו להחמיר על עצמם ולהיות מהדרין להדליק בחדריהם אינם רשאים לברך על ההדלקה, וכן ו חתן הבא להתארח אצל חמיו יוצא בהדלקת נרות חנוכה בהדלקת חמיו ואינו רשאי להדליק  עם ברכה בחדרו המיוחד לו ללינה והוא הדין לבן נשוי המתארח אצל אביו.

אך  פסיקתו של הרב משאש מעניינית היא נמצאת בתווך שבין הפסיקה הספרדית לפסיקה האשכנזית. הוא מתיר לבן נשוי ולאורחים להדליק בעצמם במקום  מיוחד בברכה משום מהדרין. לשיטתו מה שפסק המר"ן  בשולחן ערוך היא  שהאכסנאי יכול להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, היא לא משום שנאסר עליו להדליק בעצמו אלא המר"ן בא להקל עליו ולחסוך לו אבל אם הוא רוצה לקיים בעצמו את המצווה תבוא עליו הברכה, וכך כותב בשו"ת שמש ומגן, אורח חיים סימן ג':

שאר בני הבית או אורחים יש בזה משום מהדרין, וכל אחד יכול להדליק לעצמו במקום מיוחד ולברך לעצמו וכל שכן בבן נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה והוא אוכל על שולחן אביו, דודאי יכול להדליק ולברך לעצמו, גם מצווה יש בזה כוחו גדול לא-להינו כוח גברא לברך בעצמו וכן הוא המנהג.

מה אתה מרגיש?!

עמידתו העיקשת של הרב משאש בפסיקתו, חושפת את תפיסת עולמו בפסיקת ההלכה הנובעת מהקשרים של הרגשת האדם בעת קיום המצווה ומה קורה כאשר נפשו חשקה לעשות מצווה זו ויש לו במה להתגדר בה מבחינת היתר ההלכתי האם יכול לנהוג?

מבקש להביא  בפניכם את דבריו של הרב סולוביצ'יק בספרו 'על התשועות',  במאמרו הוא  פותח  בדברי הרמב"ם על חנוכה "מצוות נר חנוכה חביבה עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס..." ומיד שואל הרב,  מדוע איפה אין הרמב"ם אומר כי קריאת המגילה מצווה חביבה עד מאוד? מה ההבדל בין שתי מצוות אלו? לפורים מעשה המצווה סטנדרטי של פרסום הנס, אין הבדל בין עשיה שהיא בבחינת מהדרין לבין זו שהיא מהדרין מן המהדרין, כולם חייבים לקרא את אותו הטקסט. אולם לחנוכה מעשה הפרסום לא מתבטא בקריאה אלא באמצעות עשייה, הנרות אינן מספרים את סיפור החנוכה אלא מסמלת או מנציחה את נס חנוכה. וכך הוא מוסיף  

אם אדם איננו מרגיש בצורך להדליק נרות נוספים, אם נפשן איננה מתעוררת בקרבו, די בנר אחד... הידור מצווה  הדלקת נרות חנוכה, רמת העשייה נקבעת בידי יכולת הקליטה של היחיד, ככל שיהיה נלהב יותר, כך גדולה תהיה המצווה שיבצע.

הרב משאש מרחיב את הרעיון של הרב סלוביצ'יק בפסיקה לבני הספרדים בעניין מצוות הדלקת נר חנוכה ומבקש לתת ביטוי לתנועת הנפש והרגשתו  של אותו אדם שנפשו חשקה בקיום מצוות נר חנוכה עם ברכה. מאחר שהפסיקה הספרדית היא חנוכייה אחת לבית הרי שהרב משאש מוסיף ומאפשר למאווי הנפש להתפרץ ומבין אחרת את הכתוב בשולחן ערוך  וכך כותב שם:

אשר מכל זה מוכח שמי שרוצה לעשות המצווה בעצמו  וחושק הוא לקדש ה' בפיו ובשפתיו אין מי  יאמר לו מה תעשה.

פסיקתו ההלכתית של הרב משאש מבוססת על אדני קדם ומסורות וכך היא גם באה לידי ביטוי  בעוד מקומות רבים בספריו. די בכדי להזכיר דיון דומה לשאלה האם  בת האם יכולה לברך על הדלקת נרות שבת כשהיא בבית אמא? או לברך על נרות שבת בחדר האוכל בבית המלון? על פי מנהג רמ"א אכן מותר להרבה נשים להדליק נרות בברכה במקום אחד אולם למנהג שולחן ערוך אי אפשר שכמה נשים יברכו על הדלקת נרות שבת באותו מקום, ולפיכך רק אשה אחת יכולה להדליק בברכה בחדר האוכל. גם כאן ממשיך  הרב משאש בשיטתו  בהבנת  אחרת של דברי המרן שולחן ערוך בניגוד לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף,  שאם הבת אינה רוצה לצאת ידי חובה בשל אמא ורוצה להדליק  בחדרה המיוחד לה  ורוצים לעשות מן המובחר לקיים המצווה בעצמן ודאי יש להם רשות לעשות כן ויכולה לברך ובתשובתו  הוא מרחיב בתיאור  מסורת אבותיו  בעיר מולדתו במקנאס

שהרבה פעמים היו מוזמנים משפחות נכבדות של רבנים עם נשותיהם אצל רבנים אחרים, ובליל שבת הייתה בעלת הבית מוסיפה הרבה נרות, כולם במקום אחד והרבניות המוזמנות כל אחת מתכבדת להדליק ולברך על נר שלה... ובודאי מר"ן שולחן ערוך  לא אסר בהחלט רק בלשון ונכון להיזהר.... משום שהם מקפידות לברך ולהלל להק בפיהן ככל הברכות שלא סומכין לצאת בברכת אחרים.

זכורני בשעה שנישאנו ורעייתי הצטרפה לשבת הראשונה בבית הורי, ומנהגה כמנהג אשכנז  שרשאית  לברך בהדלקת נר שבת בברכה. ובשעה שעמדה לברך היו גוערות בה אחיותיי שאין זאת ההלכה ואסור לך לברך (כך פסק הרב עובדיה יוסף) וכה חשקה רעייתי לברך,  ואמי הייתה מפיסה את דעתה ונותנת לה להדליק במקום אחר ולברך ואף אבי לא הביע שום תרעומת או חלילה אמר אחרת  ומהם למדתי  את תורת האם והאב וכך כתב הרב יהודא לאון אשכנזי (סוד העברי, א') על ברכת הדלקת נרות חנוכה בגמרא בשבת כג' ע"א:

מאי מברך? אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה. והיכון ציוונו? רב אויא אמר מלא תסור, (עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל) רב נחמיה אמר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ

שם שואל הרב יהודא אשכנזי מה הצורך בהבאת פסוק נוסף מדוע לא להסתפק בפסוק שמביא רב אויא 'לא תסור מן הדבר' המהווה יסוד מוסכם לאמונת חכמים. וכך היה דורש הרב יהודא:

היוונים לא התנגדו שתהיה דת בישראל כשאר הדתות, אבל הקשר של ישראל לתורה הוא לא כשאר הדתות: הוא מן האב' ולא מן ה'הרב' . התורה של האב היא התורה הגנוזה בנשמת הבנים מכוח האב... אנו מתפללים ל'א-לוהי אבותינו' ולא 'א-לוהי הרב' ואף לא 'א-לוהי משה' רבנו. על כן נזקקת הגמרא להסבר מיוחד נוסף על' לא תסור' כדי להדגיש את המיוחד בחנוכה, שהוא הקשר אל 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', כלומר אל האבות שהם היסוד והבסיס לעם.

בתשובתו מחדד לנו הרב שחג חנוכה מלמד עיקרון חשוב התורה עוברת לא רק דרך הרבנים אלא גם דרך האבות, התורה עוברת בראש ובראשונה דרך הציר המשפחתי מאבות לבנים. המוסד המרכזי להעברת התורה  הוא מוסד הבית האם והאב. התורה העוברת מאב לבן היא הזהות הבסיסית – ספר בראשית ורק אחר אפשר להגיע אל תורת האבות – תורת משה – הר סיני,  'שאל אביך'!