הגיית שם השם כמנהג קהילות הספרדים


הגיית שם השם כמנהג קהילות הספרדים

מאיר אביטן

ויקרא שמו בישראל א-להים

הגיית שם השם, אלהים – אלקים, מבטאות עולם תרבות של חינוך  מבתי היוצר של הישיבות ועד כמה נתקלקלו ישראל בשם ויש להחזיר עטרה ליושנה. 


מתבקשים אתם לעצור קמעא ולחשוב כיצד אתם מבטאים את שם השם? האם אתם אומרים "אל-הים? או אלקים?  אבחנה פשוטה בין האות ק' לאות ה', חושפת עולם חינוכי ומרתק בין שתי תפיסות של תרבות וחינוך בין בית ספרדי לעומת בית אשכנזי. פרשתנו – הנקראת "שבת עשרת הדברות", מופיעה אחת הדברות החושפת עולם מרתק של הגיית ה'. עוד מהרהר בדבר  והנה בא לידי קטע וידאו מתוך אחת מתכניותיו של שולי רנד, בו מארח את הזמר אביהו מדינה, שולי רנד מבקש את נפשו של אביהו מדינה בשיר שלו, ואביהו פותח את פיו מתוך מילותיו של דוד המלך "שבחי ירושלים..." שולי מצטרף אליו לשירה ובאותה שעה מאזין  אני לאבחנה בכינוי השם מפיו של אביהו מדינה לבין כינוי השם מפיו של שולי רנד. ונתעוררה נפשי בקלקול שאחז בנו בכינוי השם הגדול ועלו לנגד עיניי שיח אבי זצ"ל ואמי שתבדל לחיים ארוכים, בעת שיחתם ודיבורם עם השם וכיצד היו מכנים את שם השם. והשיר מתנגן אביהו שר  "שבחי ירושלים את ה' (בשם אדנות) הללי א-להיך ציון..." ואילו שולי רנד עונה לו "שבחי ירושלים את ה' הללי אלוקיך ציון...". החלפה בין ה' לאות ק' היא במשיכת קולמוס קטנה, ובהגייתה טומנת בחובה עולם שלם של קרבת האלוהים אל האדם, יחסו עם השם יתברך ואף פותחת מרחב בביטוי השם בין מזרח למערב.


בעת מתן תורה כאשר  הא-להים מדבר אל העם:

"אנכי ה' א-להיך... לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". (שמות כ' ז)

וכך כותב הרמב"ן בפירושו לתורה על פסוק זה:

"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא - כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כ"א ע"א) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק... ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם... ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה."

הרמב"ן לומד מפשט פסוק זה, שאסור על האדם לשאת על שפתיו את השם הנכבד למרות  שחז"ל דרשו פסוק זה על נשבע לשקר/לשווא. אולם חז"ל למדו את האיסור להוציא שם שמים לבטלה מהפסוק "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. (דברים ו', יג') ובמסכת תמורה (ד' ע"א) הובן שפסוק זה  אזהרת עשה למוציא שם שמיים לבטלה.

וכך פוסק  הרמב"ם, (משנה תורה, הלכות שבועות י"ב י"א)

"לא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה , לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה."

הרמב"ם פוסק כללי התנהגות בעת הגיית השם, ופירושו "לבטלה" הוא: שאינו בדרך שבח והודאה. ומשמע שאם בדרך שבח והודאה רשאי להזכיר את שמות השם יתברך. אך מהיכן הופיעו כינוי השם החדשים "אלקים", אדושם, הקל? האם שימוש בהם פוגע ביחס כבוד האדם אל השם יתברך?! ואין לי אלא להביא בפניכם מעשה מן העבר נער  צעיר החוזר מן הישיבה התיכונית, ואבי שואל היש פיוט בפיך? ואני משיב לו בשיר שלמדתי "אלוקים שיר חדש אשירה לך ..." ואחר כך "קלי אתה ואודך אלוקיי ארוממך" והוא עומד ומשתומם מהיכן באה על לשוני מידת "אלוקים"! עוד בטרם מקבל ממנו מנה אחת על הקלקול שטבע פי ולשוני, מבקש מכם לקרוא עמי את חלופת מכתבים המרתקת בין הרב שלום משאש  זצ"ל, רב הראשי לירושלים, לרב משה מלכה זצ"ל (לשעבר רב העיר פתח תקווה)  העוסקת בכינוי השם. וכך נפתחת  חלופת המכתבים... [אנא תנו את ליבכם לשפה המליצית העולה מן המכתבים.]

"כבוד מעלת הרב הגאון מעוז ומגדול כבוד קדושת שם תפארתו וכבוד מורינו הרב הגאון רבי שלום משאש שיבדל לחיים טובים וארוכים, רב ראשי וראש בית הדין בעיר ואם בישראל קזבלנקא יגן עליה א-לוהים.

רב מאוד נעלה. ברגשי כבוד הראויים הנני להגיש לפני רום מעלתו את שאלתי ...חדשים מקרוב באו, בחורי הישיבות וסתם בני אדם, הנהיגו לבטא את השמות א-ל וא-לוהים בקו"ף במקום הה"א, כך שלא יזכירו את שם שמיים לבטלה, ולהיות, שלעניות דעתי, דבר זה כמו זר נחשב להקל בכבודו של מקום חלילה, ולבטא את שמו ביטוי לא הגון כזה, ולהיות שבמקום חלול השם אין חולקין כבוד לרב, לכן הוכרחתי לבוא לפני מעלת כבוד תורתו בשאלתי זאת... לעניות דעתי הקלה נראה ברור שהביטוי קל ואלוקים אינם אלא הקלה בכבודו של מקום, וכל המרשה לעצמו לבטא כן לא חס על כבוד קונו ויצא שכרו בהפסדו, כי המלות מורים על הקלה ומלקות, ולא נעלם ממעלת כבוד תורתו את רוב השימוש בש"ס ובפוסקים במקור הקיל, שממנו בונים פעלים, מקיל, הקיל, אקיל, להקל וכמותם, וכולם הוראתם הקלה וחסרון כבוד חלילה, גם בנוגע לביטוי אלוקים כידוע שהאל"ף היא מאותיות אהו"י, ואינה נרגשת במבטא, וישנם בני אדם הבולעים אותה לגמרי, ונמצא שיכול השומע לשמוע לוקים, וזה מחייב את המבטא מלקות.

אמת הוא שהרמב"ם...שלאו דווקא שבועת שווא, אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים לבטלה אסור...ועיין משנה ברורה ... שכן דעתם להלכה שלאו דווקא שם בן ארבע אלא כל השמות שאינם נמחקים בכלל האיסור, ואמנם הדבר פשוט וברור שלא אמרו חז"ל אלא במזכירו לבטלה ככה סתם בלי שום חיוב ובלי סיבה, אבל אם מזכיר את השם דרך קריאה בתורה או דרך שבח והודאה, בקשה ותחנונים, ודאי שזה מותר, ולא עוד אלא שהוא עושה מצווה גדולה, והלוואי שיהיה אדם מהלל ומשבח כל היום ליוצר נשמתו...ובכל אופן, אף מי שירצה להתחסד הרבה ולשמור את עצמו גם מזה שלא להזכיר את שם שמיים כלל, אף דרך שבח והודאה מחשש התרגלות, הרשות בידו, אמנם לא לכנותו בביטוי שכזה, שנשמע כמחרף ומגדף חלילה ויצא שכרו בהפסדו.

ואני מבקש ממעלת כבוד תורתו להודיעני את דעתו הרמה...

וכך משיב לו הרב משלום משאש (שו"ת תבואת שמ"ש, חלק יורה דעה, עג, עמ' קנג-קנד)

"למעלת ידידי הרב המופלא אחד מאיתנו כבוד מורינו ורבינו הרב רבי משה מלכה ישמרך צור ויחייך ..ואנו בשלנו אין מנהג זה נוהג בינינו כלל, ומעולם לא ראינו ולא שמענו מאבותינו ורבותינו שהזכירו מעולם שם א-לוהים בקו"ף. רק במקום שצריך לאומרו כמו בקריאת פסוקים או שירים ותשבחות אומרים אותו על נכון, וכשמדברים בדברי חול וכיוצא אומרים ברוך ה', השם יתברך, יתברך שמו לעד, בורא עולם וכיוצא. זולת בשם הוי"ה לבד ...

ועוד אני אומר שעדיף, שגם בדיבור בעלמא שאינו דרך לימוד רק שיהיה בו צורך קצת... גם בברכת חברו יש בזה צורך אהבת הבריות ואהבת חברים וכמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך, ורוצה לברכו בשם ה' כראוי, אבל באין צורך כלל רק בדברים בטלים, פשוט שאסור להזכירו לבטלה... וכל זה מצד הדין, אבל מנהג העולם שלא להזכיר ה' גם בדברים כאלו, כי אם אומרים השם יתברך או בורא עולם הוא ישמרך, ברוך אתה בני לשם וכיוצא, וכל שהוא פסוק בתורה או לימוד דרך תחנון או שיר בכל זה אומרים השם שלם כראוי ואין מוחה, ואדרבא חובה לומר כך וכמו שכתבתי לעיל... ומנהגינו הספרדים מיוסד על פי דברי מרן זכרו לברכה הנזכר לעיל..."

במקום בו אני דורש, נקהלו עליי אחיי הספרדים ושאלוני מדוע אני משתמש בשם א-לוהים בזמן הדרשה, או ביטויי השם בשמם המלא ולא בשם אלוקים, הרי יש כאן שם שמים לבטלה ולא נכון להשתמש בשם המלא? עד כדי כך נשתרשה דעתם שזאת הדרך  הנכונה בהגיית השם אלוקים, וכמה עליי היה להביא בפניהם שאבותיהם לא השתמשו בשמות האלה כלל, ואלו הם חדשים מקרוב באו ואל להם להיות מושפעים מקלקול זה .

וכך הרב משה מלכה עונה לרב שלום משאש בשיר ובמליצה:

"רבינו הגדול! ...תשובתו הרמתה בעניין ביטוי האזכרות...האריך הרחיב כרוב חכמתו וכרוח מבינתו, בסברה נכונה וברוח מתונה, וזו הלכה העלה, על כל ברכה ותהילה, בדרך קריאה ותפילה, שירה ושבחה כלולה, אין כל חשש חלילה, להזכיר אל נורא עלילה,  ואין זה כלל לבטלה, אלא תפארת וגדולה, למלך הכבוד והממשלה, וכל הפונה מזו המסילה, העולה למעלה, להחליף הא' המעולה, בקו"ף הקלה, יגע לריק וילד לבהלה..."

באחד מן הימים בביקור אצל אמי, שחה לי אמי את יגונה בדבר אשר אמרה לה אחותי, היוצאת מבית מדרשם של ש"ס שרבים מהם הושפעו מתפיסות חינוכיות מבית היוצר של הישיבות האשכנזיות  ופונה אליי... "היא אמרה לי שאפסיק להגיד את שם השם  ושם א-להים כי זה אסור", כך הייתה שיחת חולין של אמי עם השם יתברך, פונה אליו בשם השם ובשם א-להים  (למרות פסיקתו ההפוכה של הרב עובדיה זצ"ל), באותה שעה בשרי נעשה חידודים על הקלקלה שנתנה באמי ואף הושפעה מתורה שאינה תורת אבותינו, ושם אלוקים היה שגור בלשונם. נדרשתי  להפיס את דעת אמי ששיח שפתותיה רצוי ומקובל ויכולה להמשיך את שיחתה הרגילה עם השם המלא ובשם א-להים, ואין לה לחשוש כלל ואדרבה, הרי ששבח הוא לאדם שיהיה שם שמיים שגור בפיו כמו שהיה אצל יעקב אבינו.

ומתוך הלכה זו נזכרתי במעשה אבי על דרך הילוכו כשהיה מתבודד בין אבני הכותל או כשהיה משתטח על קברי צדיקים וכילד מסתופף בצלו ומנסה להקשיב לתפילתו , זכורים לו שיחותיו עם השם יתברך ואנא א-להים הושע וברך ...ועל זה הדרך.

שם אלוקים הוא שם הרווח, המאזין לשיחות, דרשות רבנים או לאותם מזמרי מזמורי שיר, יבחין שאלוקים והקל הן השמות הנפוצים בקרב העם ובקרב בני הישיבות, נכון הוא שחלק מפוסקי האשכנזים נזהרו בכינוי השם, כך כתב ערוך השולחן להחמיר בזה וכך דעת המשנה ברורה (סימן רט"ו ס"ק י"ט)

"...ולא דוקא שם של ד' אותיות הוא הדין שארי השמות גם כן בכלל איסור הזה. והוא הדין אם הוציא השם בלשון לעז לבטלה דהיינו שלא בדרך שבח והודאה גם כן יש איסור (אחרונים)."

נכון  שאין לבטא את השם סתם, אך פעמים רבות כשאנו מספרים בשבחו של השם ומספרים את כבודו או ששרים שירי קודש לתשבחות ה' או חצאי פסוקים, דעת הפוסקים הספרדים וחלק מפוסקי אשכנז כן לאומרו בשם. ומדוע נתקלקלו ישראל בשם? למה נקלקל את שפתינו באות ק' – או אדושם או הקל. אדרבה יש להחזיר את כבוד השם יתברך למקומו הראוי. יש להוציא את כינויי השם שאינן ממידותיו של השם, ברור שכל שמותיו של השם יתברך נגזרים מפעולותיו, וכפי שאדם נזהר בשינוי שם אדם כי הוא משנה את שמו לשם אחר, קל וחומר ואף זהירות יתירה באמירת שמו של השם יתברך, שכל שינוי אות משמו משנה את הנהגתו חס וחלילה. כאשר ננהיג את שם השם בהווייתו כך האדם ידע את מקומו וקרבתו של השם יתברך אליו. ובשיחת החולין נשתמש בשמות השם יתברך, בורא עולם, הקב"ה ועוד. ובעת קריאה, ותפילה שירה או שיחה עם השם יתברך נפנה ביראת קודש בשם א-להים או בשם אדנות ובכך יראת ה' תחול עלינו.     

וכך כתב מו"ר הרב חיים שושנה זצ"ל בספרו רחשי לב:

"א-ל אֱלֹהִים יְ-יָ דִּבֶּר, שָׂחַק וְיָם וְאֶרֶץ קָרָא: אֶת קוֹלוֹ שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בַּיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא..."

  עַם יִשְׂרָאֵל חַי"