בין נישואי חתן וכלה לנישואי עם ישראל עם התורה


בין נישואי חתן וכלה לנישואי עם ישראל עם התורה


הרב מאיר אביטן  חג שבועות תש"פ


מנהגים נישואי חתן וכלה המוכרים לנו  הועתקו אל חג השבועות בקהילת עדת המערביים בו דרשו בנישואי התורה עם ישראל  וקיימו שבת כלה, אפיריון, חופה, קריאת הכתובה, אכילת מאכלי חלב, שפיכת מים  שבע ברכות, מנהגים שהוסיפו כבוד לתורה  ואשר ראוי להחזיר חלק ממנהגים אלו לעם המתחדש בציון .

 

שבת כלה

יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ, לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ... בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי... אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים...אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת... נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם...יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ .

זאת הכתובה אשר קוראים קהילות יהודי צפון אפריקה בשחרית של חג השבועות קודם הוצאת ספר כתובה לחג השבועות, והתפילה מתנגנת בניגונים  של נישואי חתן וכלה.  את חג השבועות מתחילים שבת קודם החג ועד שישה ימים לאחר חג השבועות,  מנהגים ייחודים המוכרים לנו מנישואי חתן וכלה הועברו אל חג השבועות המשמרים את נישואי עם ישראל עם  התורה כחיבור של חתן וכלה.

רבים  מכירים את  המנהג אצל קהילות אשכנז "שבת כלה" משום  שהשבת שלפני החתונה היא שבת חתן שגם משפחת הכלה משתתפת בשבת זו,  ומאחר שהכלה אינה משתתפת באירוע זה, בשל המנהג אינם נפגשים שבוע קודם החתונה נוצר מצב שהכלה נותרת לבדה בשבת חתן, ולכך נהגו לעשות שבת כלה בה חברות הכלה נוכחות עמה בשבת. גם אצל קהילת המגרב  קיימת 'שבת כלה' אך במתכונת שהחתן הוריו ובני משפחתו מתפללים בבית הכנסת של משפחת הכלה. מנהג זה כבר לא קיים אך בני הקהילה העתיקו מנהג דומה.  כולם  מכירים את שבת הגדול- שבת קודם פסח, שבת שובה-  שבת קודם יוה"כ, בגלל דרשותיהם של הרבנים בשבתות אלו. בטוחני שלא שמעתם על מנהג זה ששבת קודם חג השבועות  הייתה נקראת בשם 'שבת כלה'.  התורה היא בבחינת כלה, הרומזת לעם ישראל שהוא החתן המיוחד והנעלה היוצא לקראת כלתו ובחירת ליבו-התורה, ומה עושים בשבת זו? זכורני כילד  בעיר באר שבע בבית הכנסת של אבי וחברו לתורה רבי חיים שושנה שהיו דורשים בשבת זו – שבת כלה בענייני מעלת התורה הלימוד בתורה והכנות לחג השבועות ממש כמו  שבת הגדול ושבת שובה שהיו דורשים בבתי הכנסת בעיר. כמה חבל שמנהג 'שבת כלה' הופסק ומן הראוי מרבני בתי הכנסת והקהילות  להחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג בשבת זו קודם החג את 'שבת כלה', ולדרוש בענייני התורה ושבועות.

 

 

שושנה שלי 

ומשנסתיימה לה  שבת כלה ובין השמשות של חג השבועות מגיעים אל מעמד החופה, עוד בטרם כניסת  החג נוהגים לקשט את בתי הכנסת בעשבים וכבר כתב הרמ"א (או"ח תצ"ד):

"ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה"

מנהג זה היה למורת רוחו של הגר"א שהשתדל לבטלו "משום שעכשיו חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם". אך מנהג זה השתרש והרבה טעמים נאמרו במנהג זה, זכר לשמחת מתן תורה, שהיו עשבים סביב ההר, או כפי דברי המג"א שכתב משום שבחג נידונים על הפירות ועד טעמים רבים אך מנהג זה היה קיים  גם בקהילות צפון אפריקה  ונהגו שם אחרת קשטו בפרחים ושושנים ובמרבדים של שטיחים והיו  קהילות שהוסיפו  ליד ההיכל, היכל חדש שהיו קוראין אותו טאלאמון – אפיריון כרמז לאפיריון שנוהגים להכין לכלה ביום הכלולות. ספרי התורה קושטו בצעיפים רקומים ומטפחות משי שהנשים הביאו לבית הכנסת לכבוד התורה אותה  שושנה המעטרת את חופת הכלה כך היא המעטרת  את חופת חג  השבועות,  וכך כתב הרב רפאל ברוך טולדנו

עוד יש נוהגים בחג השבועות לפזר שושנים          בבית הכנסת ומשליכים על ספר התורה בהוצאתו מן ההיכל ובחזרתו, גם יש נוהגים ליתן מיני שושנים בעששיות ותולין אותה בבית הכנסת (קצש"ע).

ומוסיף  הרב יוסף משאש:

בערב חג השבועות קודם ערבית מביא השמש חבית הכנסת ב'אגודות גדולות של פרחים ושושנים ומניחים בתיבה אחת מימין ואחת משמאל (אוצר המכתבים, חלק ב' עמוד קנו).

כתובה התורה

ומשעה שהוכנה החופה, נתרגשו כל הלילה לקראת  הכלה ובעת הוצאת ספר התורה היו עושים הקפות בשירה ובשמחה ממש שמחת תורה, ובאותו  המעמד המרגש ממש כעומדים מתחת לחופה הוציא החזן את הכתובה והייתה הכתובה נקראת ברטט וברגש

בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא ושעת רצון ברכה והצלחה, בשישי בשבת אגיד את הרשום בכתב הנשתוון להנחיל אוהביו תורה נתכוין, ששת ימים לחודש סיון...

כתובה זו שנתחברה ע"י ר' חביב טולידאנו מעיר סאלי, היא אינה יחידה בכתובים, נשתיירו עשרות רבות של כתובות שהיו  משוררים בעת הוצאת ספר התורה. בפתיחת דבריי הבאתי את כתובתו של ר' ישראל נג'ארה, שיר המחקה את התבנית הכתובה לנישואין ומעמיד שטר כתובה בין הדוד- הקב"ה לרעיה – כנסת ישראל והתורה היא המוהר המועלה לכלה,  פיוט זה נתקבע במחזורי הקהילה בעת הוצאת ספר התורה. רבים מחכמי הקהילה חיברו כתובות שלא היו מביישות את משוררי הדור הנוכחי  וכך הוסיף מדיליה הרב יוסף משאש:

יום ששה בסיון יום בו שבת צור קדם, באלף שלישי שנת חשק"ם וכבודם מן היום אשר בראה א-לוהים אדם. איך השם הטוב חתן נעים וטוב תואר גב"ר חכם בעוז שבחו מפואר ישראל אשר בך אתפאר... (נר מצוה עמוד קצג')

הקשר בין חג השבועות לנישואי חתן וכלה היה ברור ומחובר עד מאוד וכך דרש הרב יוסף משאש בדרשתו לחג:

ומפני חתון הזה מצוה עלינו בהנחת תפילין של יד לכרוך על אצבע האמה שלוש כריכות דוגמת טבעת הקידושין מיד החתן על אצבע הכלה (נר מצוה).

מו"ר אבי עליו השלום הייתה לו טבעת חותם המונחת בידו הימנית, ידו השמאלית הייתה נשואה אל התורה על ידי טבעת התפילין ובידו הימנית הטבעת לנישואיו עם אמי שתבדל לחיים ארוכים  וכך אני נוהג.  

לקדם פני הכלה בכוסות של חלב

ומשנסתיימה קריאת הכתובה היו שרים ורוקדים ומפזזים עד הגעתה של התורה  אל הבימה המעוטרת בשושנים, ואף היו קהילות שרקדו  עם התורה כשמחת התורה, אך גם מנהג זה נתמעט מפני עייפותן של ישראל שהיו ערים כלל הלילה. ומה היו שרים? פיוטים רבים העוסקים באהבת התורה על דרך האליגוריה המתארים את אהבתם לתורה כאהבת הדוד לרעיה, אהבה עזה אשר לא תכבה. כד' פיוטים נכתבו לחג השבועות רק על ידי רבי יעקב אבן צור,  ואילו זה השיר המוכר לכולנו אשר חובר לכבודה של התורה ונכתב על ידי רבי רפאל ברוך טולידאנו:

אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה

נֶאֱמָן שְׁמוֹ בָּחַר בְּעַמּוֹ, לִהְיוֹת לוֹ לִשְׁמוֹ אֻמָּה נִבְחָרָה

וכשהיו חוזרים משעת החופה והריקודים  אל הבית היו נוהגים לאחר הקידוש לשתות חלב-מאכלי חלב. מנהג זה ידוע וטעמים רבים לאכילת חלב בחג השבועות, יש הקושרים לביקור שלושת מלאכים אצל אברהם, יש הקושרים  למשה שנולד ביום השביעי בחודש אדר, ונשאר בבית במשך שלושה חודשים עם בני משפחתו וביום השישי בחודש סיוון שהונח בתיבה על הנילוס, והיה נער בוכה ולא נרגע עד שינק משדי אמו (עפ"י  סוטה י"ב ע"ב ). טעם אחר הביא  המשנה ברורה:         

ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה... וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם  מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים ...על  כן  בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה (תצ"ד,י"ב).

או משום שהתורה נמשלה לחלב, על פי  הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך" ועוד טעמים רבים. אך אם אנו נמשיך בחיבור בין נישואי חתן וכלה לנישואי עם ישראל והתורה אז מנהג בני הקהילה לאחר החתונה היה  שקרובי החתן קדמו  את פני הכלה בכוסות של חלב והביא טעם זה הרב יוסף משאש:

נראה לי טעמא אחרינא על פי  המנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב והטעם שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה וגם ישראל במתן תורה היו דוגמת חתן והתורה היא הכלה ולכן תקנו הראשונים סדר כתובה שקורין בשבועות בעת הוצאת התורה ועל כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה כמאכלי חלב לרמוז לעצמינו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה ויונקים חלבה וטובה (מים חיים  חלק א' עמוד קעד).

'מלחמת מים' ושבע ברכות  

אט אט אנו רואים כיצד קשרו מנהגי נישואי חתן וכלה  אל  נישואי עם ישראל והתורה. מנהגי  נוסף שהיה קיים, אך עליו יצאו עוררין ואף חכמי הקהילה צווחו על מנהג התקלה והוא מנהג אשר בוודאי אתם מכירים בלשונן של הנערים ''מלחמת מים. הולכי דרכים היו צריכים לנהוג משנה זהירות בחג זה. בשורשו היה לו כסימן כמנהג מאכלי חלב ומזלפים קמעא של מים והביאו סימנים  לדבר  כגון: משה הונח בתיבה בשישה  בסיון על שפת היאור ובכך המים הצילוה ועל כן ונוהגים לשפוך המים אחד על השני כדי לחבב את המים שעל ידם ניצל מקבל התורה. או טעם אחר  לזכר אותה שעה של  מתן תורה, שאז פרחה נשמתן של ישראל אחר ששמעו הדיבור מפי הגבורה, והקב"ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה שופכין המים אחד על השני (נהגו העם). טעם מוכר יותר שמובא אצל חכמים רבים הוא משום לאחר תפילת מנחה היו קוראים את האזהרות- תרי"ג מצוות, באופן שכל אחד מהקהל מקריא בית אחד, ומי שיפול עליו הגורל בבית האחרון היו שופכין עליו מים, ושמחין וצוחקין ובוודאי הדבר מפני שהתורה נמשלה למים דכתיב "הוי כל צמא לכו למים". ואני שמעתי על שהיו נרדמים בתיקון והיו מזלפין אחד על השני להיות ער בשעת לימוד התורה. אך מנהג זה יצא מן הפרופורציות הנכונות והחלו ילדי ישראל להתחמש ברובי המים וארטילריה כבדה שלא שיערו חכמים שגרמו לבעיות הלכתיות, על כך יצאו חכמי התורה  בפסיקותיהם לאסור  וכך פסק הרב יוסף משאש:

מנהג זה של שפיכות המים בחג השבועות...אצל אנשים רקים דוקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה...והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט הן אסור צערא דגופא ...אסור המחלוקת  וכו' ועל כל זה לא נמענו איזה יחידים בורים מעשות מנהגם, אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום... (מים חים חלק א' קע"ה).

בעת שמחת חתונתי ובכל חתונה היו נוהגים לזלף מי שושנים על החתן והכלה, וכך גם נהגו בעת שמחת התורה בהקפות  שהיו רוקדים ומזלפין מי שושנים ואולי היה אפשר ללמוד מכך, אך מאחר שמנהג זה השריש בתוכו מכשלות מן הראוי לבטלו במתכונתו הקיימת ואני נוהג בשולחן החג  בזילוף מעט של מים ומלמד את בני הבית "אין מים אלא תורה" וכדברי הגמרא בתענית (ז' ע"א)

אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

ומשעה שנישאו החתן והכלה ויצאו אל ימי שבע הברכות, בו נהגו לקיים סעודות  לאחר החתונה. כך מנהג זה הועבר גם אל ימי השבועות  והשבוע  שלאחר חג השבועות נקראו  הימים האלו בשם: 'א-סבע – ייאם דתורה' והכוונה שבוע התורה, הרומז לכלולות שבעת ימי החופה של חתן וכלה. על כן ראוי בבתי הכנסת להקדיש את שבעת ימי התורה ולהמשיך את אור התורה אל ימים אלו,  כפי שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים שהיו מקריבים בחג השבועות קרבן עולה ושלמים, ומי שלא הקריבם בחג השבועות אפשר היה להשלימם בששת הימים שלאחר החג. ומאחר שראויים הימים אלו להשלמת הקרבנות הרי ששמחת החג נמשכת במידה מסוימת ועל כן אין נוהגים לומר תחנון  כפי שאין אנו אומרים תחנון כשמתפללים עם החתן עד שבעה ימים מיום החופה.

איחודם של שבטי ישראל בארץ ישראל  יצר כור היתוך ישראלי, אך במסע הזה  לא מעט ממנהגים שורשיים של קהילות רבות אשר מוסיפים חיות נשתכחו מן העם. והיו אף מן הדורשים לגנאי מנהגים  ולא ידעו שורשן וטעמן, ומה שמחה וכבוד לתורה להעניק לה את שבת הכלה או את שבעת ימי התורה לעם המתחדש בציון ובכך להחזיר עטרה ליושנה.